<h1>האגודה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הכל שוחטין ושחיטתן כשיר'. חוץ מחרש שוטה וקטן, וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה. פירשו בתוספות דנשים שוחטות לכתחילה וראיה ממסכת זבחים פרק כל הפסולין [ל"א ע"ב] דמשני נקט דיעבד משום טמא ולא משני משום נשים. בגי' בסמ"ק נשים שוחטות לעצמן אם יודעות הלכות שחיטה. ע"כ בגי'. ורבינו אלדד כתב חומרות גדולות מנשים או ערום או בעל קרי או לא היה עליו סודר ולא נהגו כמותו. שמא יקלקלו. פירש רבינו תם אין מוסרין לחרש שוטה וקטן לכתחילה ואפילו הן מומחין ואפילו להתלמד. אבל בדיעבד ואחרים רואין מתחילה ועד סוף כשירה. טוב אשר לא תדור דאמר הרי עלי, אבל הרי זו טוב. ובעת צרה אף הרי עלי כדכתיב [במדבר כ"א] וידר ישראל.
<h2>דף ג:</h2>
מומר לתיאבון אוכל נבילות בודק סכין ונותן לו. ולא צריך ישראל עומד על גביו דלא שביק היתירא ואכיל איסור'. וכותי איפכא לא מהני בודק סכין כי אין ישראל עומד על גביו דלא חייש אלפני עור ודילמא ישהא או ידריס. ודווקא ביודעים הלכות שחיטה. אבל מומר לע"א או מחלל שבת בפרהסיא אסור לאכול משחיטתו דאיתותב רב ענן. ודווקא ברגיל בכך אבל עובד ע"ז או מחלל שבת פעם אחת אין שחיטתו פסולה מדאמר ר"ל פ' ד' מיתות [ס"א ע"א] ופ"ק דזבחים [י' ע"א] השוחט הבהמה (לזרוק דמה) לע"ז מותרת. ולקמן (דף ט"ו) נמי אמרינן תנא שוחט קמיה וכו'. (במרדכי מבואר דף תשכ"ח ע"ג). רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. פירשו בתוספות ומוסרין להם לכתחילה.
<h2>דף ד:</h2>
חמצן של עוברי עבירה [אחר הפסח] מותר מפני שמחליפין. משמ' דחליפי איסורי הנא' מותרין מדאוריית' ואסורין מדרבנן.
<h2>דף ו.</h2>
ולא גזרו על תערובת דמאי. מכאן התירו לאכול בקערה אחת שנים האחד נזהר מפת של כותים והאחד אינו נזהר וכל אחד אוכל פתו. לתוך אלינתית. עיין במסכת ע"ז [ל' ע"א] בסימן י"ט בתו' יין מעורב בתבשיל ונגע בו הכותי מותר.
<h2>דף ו:</h2>
והתיר רבי בית שאן. פירשו בתוספות דבחוצה לארץ אינו נוהג דמאי אבל ודאי נוהג ואף בזמן הזה. ונותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר לא מהני אלא בדמאי ולא בודאין. ואנו אין נותנין תרומה ומעשר סומכין אירושלמי [חלה פ"ד ה"ד] דקאמרי יצאו (הדובים) [הרובים] וביטלו וגם פירש רבינו תם שדותינו נותנים מסים וגם רחוקים מארץ ישראל.
<h2>דף ח.</h2>
בית השחיטה מירווח רווח. פי' בתו' משמע אם ניקב וושט בשעת שחיטה שלא כדרך השחיטה אסורה. [ע"ב] כגון שליבנה באור. פירשו בתוספות דסכינים גדולים דרכן לצלות בהן להכי בעי ליבון דתשמישו על ידי האור. אבל קטנים לא. עוד פירשו דחמץ שאני דהתירא בלע ולהכי אפילו סכינים גדולים די בהגעלה. עוד מצאתי דמשחיזה במשחזת של אבן מעביר קליפה ואחר כך מגעילה לפלוט הבלוע ושניהם יחד הוי כמו ליבון רק שלא יהא גומות בסכין כי שם לא יגיע אבן המשחזת לכן תמיד יחרוץ בסכין אחר סמוך לקתא ותוך הגומות. יש מדקדקים מדלא נקט והטבילה משמע דסכין שחיטה לא בעי טבילה. ועוד לאו דומיא דכלי מדין הוא דהא בעי הכשר תיקון אחר.
<h2>דף ח:</h2>
השוחט בסכין כותים. צריך לומר דידעו בודאי דהיא בת יומא דאי ספק קיימא לן סתם כלים של כותים אינן בני יומן כדמוכח פרק אין מעמידין (דף ל"ח) גבי כוספן (פירוש פסולת תמרים) ושמן (בפירוש ר"נ מקשה קושיא זו ומתרץ דסכין שאני שדרכו להשתמ' בלא הדחה ועיין שם דף תרע"ד ע"ב). וה"ה כלי ישראל סתמא אינם בני יומם [לענין בשר בחלב]. אין להתיר (במקום אחר) בקליפה כמו הכא דהכא דווקא בית השחיטה רותח ולא שאר מן הבהמה. אגב דוחקא דסכין בלעה. בתוספות ריב"ם היה מצריך קליפה לכל בשר המנוקר ולבשר שהובא מטבחי כותים וחתכו בסכיניהם. אבל התוספ' פירשו שאני דבית השחיטה רותח קצת לכולהו לישני. סכין ששחט בה טריפה. די אפילו בצונן להדיחו, או בליתא למיכפריה כיון דאקראי בעלמא הוו (ולמאן דאמר) [ול"ד] לסכין של כותים. אבל סכין ששחט כשירה אינו צריך קינוח או הדחה מדם דבלאו הכי יש הרבה דם בבית השחיטה ודווקא לשחוט בו אבל לחתוך בו רותח לאכול צריך ליבון או השחזה והגעלה כדלעיל ולחתוך בו צונן בסכין זה דיי בהדחה או בבליתה אבל סכין של כותים או של בשר לחלב או איפכא כיון שנשתמש תדיר וגם רותח נועצה עשרה פעמים בקרקע כדאמרינן פרק בתרא דע"ז [ע"ו ע"ב] אפילו לחתוך צונן. טבח צריך ג' סכיני'. לשחוט, לחתך חלבים, לחתך בשר. פירש ראב"ן דווקא במקום חלב הכליות אבל בשופי שאין שם חלב דאורייתא אין צריך. וגם מצאתי כיון דעתה מדיחין בתר הניקור אינו צריך, אכן טוב להחמיר וכן בשני כלים. מצאתי הג"ה כתוב דאחר שחיט' צריך לקנח הסכין משום דחתך השמנונית דאבר מן החי כמו בסכין טריפה ולהכי לא פריך למאן דאמר בצונן ומאי שנא דטריפא דהיתירה נמי כדפריך למ"ד בחמין. השוחט הצריך לברך על השחיטה [אם השחיטה] במקום טינוף כמו בית הטבחים יברך חוץ לטבחים ברחוק ד' אמות במקום נקי. ולא ידבר עד אחר שישחוט. לא ליסחוף כפלי עילוי בישרא. דווקא בחמין מיד לאחר ניתוח אבל צוננין שרי כדכתיב [ויקרא ט'] וישימו החלבים על החזות.
<h2>דף ט.</h2>
תלמיד חכם צריך שידע כתב שחיטה ומילה אף קשר של תפילין. בי בר חבו שכיחי מכאן פירש רבינו תם דאין צריך לקשור ולהתיר תפילין בכל יום עיין במנחות [ל"ה ע"ב]. כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ואילו הן. שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, ועיקור. פירש שיודע שיש ליזהר מהם אף על פי שאינו יודע דיקדוקה כי כמה דברים נסתפקו בעלי התלמוד. ואם אינו יודע אפילו אמר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי אסור כיון דלא ידע שיש ליזהר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה. עיקור פירש רש"י פסוקת הגרגרת ובה"ג פירש שנשמט הגרגרת ממקום חבורו. לא בדק סימנים לאחר שחיטה טריפה. כתב רבינו ברוך דאין לבדוק הסימנים בנוצת העוף דבענן רוב הנראה לעינים. וכיון דהוא מצומצם אין להתיר. נשחט בחזקת היתר בא זאב ונטל בני מעים והחזירוהו כשהן נקובים אין חוששין שמא במקום נקב ניקב ואפילו יש נקב שלא במקום שיניו כשר כדאמרינן [להלן מ"ט ע"א] אי ניקבה ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא. ודווקא באיסורא אבל בסכנתא היכא דאיכא סכנת נחשים ראה ציפור המנקר תאנה חוששין שמא במקום נקב ניקב.
<h2>דף י.</h2>
טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם. כתוב בתוספות צריך כל הגוף רחיצה כנידה ומדיחה קמטיה. סכין איתרעאי בהמה לא איתרע. מכאן הוכיח שוחט שבדקוהו ונמצא שאינו יודע אין להטריף למפרע וגם אין צריך להכשיר הכלים דאדם איתרע בהמה לא איתרע ונשחטה בחזקת היתר ואוקי שוחט בחזקתו ועד עתה ידע. איתמר השוחט בסכין ונמצא פגומה רב הונא אמר פסולה ורב חסדא אומר כשירה, והילכתא כוותיה דרב הונא בשלא שיבר, והילכתא כרב חסדא כששיבר בה עצמות, וכל שכן היכא דנאבד הסכין אחר שחיטה ודווקא היכא דבדקוהו תחילה והיה שלם ואז אפילו אחר יום או יומים שחט בו כמה בהמה ונאבד או שיבר בה עצמות ונמצא פגום כשירין ופעם אחת בדקו סכין ושחטו ואחר שחיטה מצאוהו פגום וציוה רבינו יב"ק והדיחו בית השחיטה ומצאו החתיכה תחוב במפרקת והכשירוהו.
<h2>דף יא.</h2>
אתיא מפרה אדומה. פירש בתוספו' אם עשו גבינות מבהמות הרבה או קובצו חלב ונמצא אחת מהן טריפה כל הגבינות וכל החלב אסרינן ודווקא שנמצא טרפות גמור כגון חסרה ויותרת שלא בדרי דאוני וכיוצ' בזה אבל מחמת סירכא אין מטריפין אלא מה שיעשה ממנה תוך ג' ימים סמוך לשחיטה.
<h2>דף יא:</h2>
ולרבי מאיר היכי אכלינן בישרא. בתוספות דחלב אינו פוטר בבכורה אלא אם כן כרוך אחריה בנה. אלא היכא דאיפשר איפשר היכא דלא איפשר סמכינן ארובה ולא בדקינן י"ח טריפו' אך ריאה דשכיחא והיכא דמיתקפא בלא בדיקה כשירה. ומיהו יש גאונים האוסרין אך בגדיים וטלאים מכשירין.
<h2>דף יב.</h2>
מי שנגנבו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטין כשירין. משמע חשוד אגניבה לא חשוד אנבילה. אמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצאן שחוטין מותרין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן הכי הילכתא.
<h2>דף יב:</h2>
מאן תנא דלא בעינן כוונה. בתוספות חרש שוטה וקטן כשרין לכתוב גט היכא דגדול עומד על גביו ומלמדו. זרק סכין לנועצו בכותל ושחטה רבי נתן מכשיר וחכמי' פוסלין.
<h2>דף יג:</h2>
השוחט בלילה וכן סומא ששחט כשירה. בדיעבד אבל בלילה ואבוקה כנגדו שרי לכתחילה ולהכי מדליקין שתי נרות לשוחט בלילה ולא סגי בנר אחד דלא דמי לאבוקה.
<h2>דף יד.</h2>
[י"ג ע"א] שחיטת נכרי נבילה. מחתכין דילועין לפני הבהמה. בתוספות אפילו עשבים שנתלשו בשבת נותן לפני בהמה רק שלא נתלש בשביל ישראל ושנתלשו במקום שהיה יכול להוליך הבהמה שם.
<h2>דף טו.</h2>
מבשל בשבת כי מורי מורי להו כרבי מאיר. בתוספות הלכה כרבי מאיר בשוגג יאכל אפילו הוא עצמו ובו ביום במזיד לא יאכל בין הוא בין אחרים בו ביום אבל למוצאי שבת יאכל אפילו הוא.
<h2>דף טו:</h2>
השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא. פירש בתוספות לצלי לא בעי מליחה דאסור למלוח בשבת. המבשל לחולה בשבת אסור לבריא שמא ירבה בשבילו.
השוחט במגל יד כשירה בדיעבד דווקא ולא לכתחילה דילמא אתי למיעבד באידך גיסא. וכל שכן סכין שיש בו פגימ' שלא ישחוט בה ואף אם עומדת בראש סכין ונזהר שאינו שוחט במקום הפגימה. בצור ובקנה בתלוש שוחטין לכתחילה. תלוש ולבסוף חיברו דווקא דיעבד. וכן נעץ סכין בכותל וצואר בהמה. מחובר מעיקרו בדיעבד נמי פסול.
<h2>דף יז:</h2>
שלש מידות בסכין אוגרת פסולה. עולה ויורד מותר לכתחילה. מסוכסכת לכתחילה לא בדיעבד כשירה. ודווקא דקיימא ארישא דסכינא ובהוליך ולא הביא ודידע שהיא פגומה ונזהר מהובאה עיין בסה"ק וטוב לפסול דפעמים קיימא ארישא דסכינא והוליך ולא הביא ואפילו הכי פסולה כגון שאוגרת כשבודקין אותה מראש לסופה. אי נמי אם קיימא ארישא דסכינא וכשבודקין אותה מראשה לסופה אוגרת ומסופה לראשה אינה אוגרת פסולה אפילו אם הביא ולא הוליך דחורפה מחליש ומורשא בזע. ובזה טועין רוב העולם לכן יש לפסול.
אתלתא רוחתא לא צריך מדאמר ליבן סכין ושחט בו שחיטה כשירה אלמ' בית השחיטה מירוח רווח. ובס"ה פוסק דצריך אתלתא רוחתא ואפילו הכי ליבן כשירה.
<h2>דף יח.</h2>
האי טבחא דלא מראה סכינא לחכם. וכתבו הגאונים דעתה אין ת"ח מקפידים אך מוחלין. ועוד נראה לי דבעונות אין עתה תלמיד חכם שיודע אפילו מסכת כלה. (ובאשירי דף קנ"ג ע"א מפרש מפני שנהגו שאין מאמינים לקצבים וממנים שוחטים ידועים ולהם מחלו ע"ש).
השוחט בטבעת הגדולה רבי יוסי בר יהודה אומר מלא החוט על פני רובה ואף רבי יוסי לא אמר אלא בטבעת הגדולה אבל בשאר טבעות לא אמר. בתוספות דשחיטה כשירה בשאר טבעות ובאויר שביניהם משיפוי כובע ולמטה.
<h2>דף יח:</h2>
דעתו לחזור חומרי מקום שיצא משם. ודווקא אין דעתו לחזור חומרי מקום שהלך לשם. אי נמי דווקא מארץ ישראל לבבל ומבבל לארץ ישראל יש חילוק. אבל מבבל לבבל ומארץ ישראל לארץ ישראל אין חילוק בין דעתו לחזור ובין אין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא ושהלך.
<h2>דף יט:</h2>
השוחט מן הצדדין כשירה. דווקא דיעבד ושיחזיר סימנים.
<h2>דף כ:</h2>
מפני שמחליד. פירש המפרקת מחבר (רצה לומר אף אחר שחתכו) לפיכך השוחט לא יחוש על העור לעשות נקב קטן שיהא הסכין מכוסה מקום ששחט בו.
<h2>דף כד:</h2>
נתמלא זקנו ראוי לעשות שליח ציבור ולירד לפני התיבה ולישא כפיו. פירש בקביעות. אבל באקראי לירד לפני התיבה ולישא כפיו משנעש' בן י"ג. ועם אחרים קטן היודע לישא כדאיתא פרק לולב הגזול [מ"ב ע"א]. בתשובה אם האחד עם הארץ וקולו ערב טוב יותר למנו' שליח ציבור תלמיד חכם שאין קולו ערב. ואין ממנין שליח ציבור מי שיש לו שונאים בקהל.
<h2>דף כה:</h2>
ופוסל המקוה. ג' לוגין שנפלו במקוה חסר אבל שלם אפילו כמה לוגין לא יפסליהו ספק מים שאובין אין פוסלין. רמא ג'. ואתא ג' ופלגא. ואם תאמר בשאר איסורין בענן ס'. ויש לומר יין במים בטל בקל.
<h2>דף כו:</h2>
במוצאי שבת המבדיל בין קודש לחול. ואם יום טוב במוצאי שבת יאמר המבדיל בין קודש לקודש.
<h2>דף כז.</h2>
השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה [ושחיטתו] כשר[ה] ולכתחילה צריך שנים בבהמה ורובו של אחד כמוהו. ואם שחט שני חצאין בעוף חצי קנה וחצי ושט פסולה. רבי יהודה אומר עד שישחוט הוורידין והלכה כרבי יהודה כדאמרינן פרק קמא דברכות [ח' ע"ב] ודווקא לכתחילה ואפילו בקוץ מנקבו ואם לא ניקבו ולא שחטו כשירה ודווקא בעוף צריך לכתחילה דצולהו כולו כאחד עם הראש. וקרא דושחט למאי אתא דלא לשוייה גיסתרא. אם חתך כל הפרקת לשנים, רבינו אבי"ה אסר ולהרמ"ה נראה להתיר דהכי משמע חטיהו ותו לא צריך.
<h2>דף כח.</h2>
אתא כי מסמס קועיה. פירש רש"י דלדרוסה לא חיישינן ולא בעי בדיקה. ורבינו יב"א פירש דמשום נקיבה לא בעיא בדיקה כדאמרינן [להלן נ"ג ע"ב] אימר קניא ובדיקה דהכא משום דריסה עיין ספר התרומה. שחט הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה. ספק בשחיטה פסולה. ואפילו [לא] תפס בסימנים דקיימא לן כרבי יוחנן [להלן נ"ד ע"א] דאמר יבא ויקיף ואנן לא בקיאינן בהקפה. בפרק מפנין [שבת קכ"ח ע"ב] האי מאן דשחיט תרנגולא ניכבשינהו לכרעא מארעא. אי נמי נידל ידיה מן הכותל דילמא מיסריך ועקר להו לסימנים.
<h2>דף כח:</h2>
מחצה על מחצה אינו כרוב. אבל בעירוב פרוץ כעומד מותר. ובידי אדם איפשר לצמצם בטורח גדול. עיין פרק קמא דעירובין [ט"ו ע"ב] תוספות.
<h2>דף ל.</h2>
השוחט בשנים ובשלשה מקומות כשירה. מדשקל משופרי שופרי. ב' וג' מקומות שחתך במקום (אחר) [אחד] הרוב. ובשאלתות פירש ששחט בטבעת אחת בקנה סביב ב' וג' מקומות וכיוצא בו בוושט. עוד פירושים אחרים.
<h2>דף ל:</h2>
אמר רב יהודה אמר רב החליד בו בין סימן לסימן ופסקו פסולה. בי רב אמרי תחת העור איני יודע תחת מטלית תחת צמר תחת צמר מסובך לא איפשיטא ועבדינן לחומרא. התיז הראש בבת אחת פסולה ואם עשה הולכה או הובאה אם יש בסכין חוץ לצואר כמלא צואר כשירה ואם הוליך והביא אפילו באיזמל כל שהוא שחיטתו כשירה. ובאיזמל שאין לו קרנים. ואית מאן דאמר הא דאכשרין באיזמל כל שהוא הני מילי בעוף שצוארו דק אבל בשור לא. וכתבו התוספת אם יש בסכין חוץ לצואר כמלא צואר והסכין חריף ושוח' הרוב בלא הולכת חוץ לצואר כשר.
החליד במיעוט סימן. פירש רש"י בין בחלדה בין בשהייה בין בהגרמה אפילו שחט הרוב בהכשר. יש ליזהר להמית העוף במקל ולא לשחוט אחר כך כששהה. ורבינו תם התיר היכא ששחט הרוב בהכשר ואחרי כן הגרים דהוי כחותך ברגל. ושהה אחר ששחט הרוב היתר. והרב רבי אושעיא פירש החליד במיעוט סימנים כגון ששחט רוב סימן והחליד תחת המיעוט הנשאר ושחט סימן האחר דילמא הוי המיעוט כחתך. (ושחט) [ושהה] במיעוט סימנים פירש ששחט רוב סימן ושחט מיעוט סימן בסכין רעה דילמא הוי מיעוט כחתך כבר וכל מה שחותך באותו מיעוט הוי כשוהה. ובמיימוני שהה במיעוט סימנים פירש ששהה שיעור כדי לשחוט מיעוט סימנים. (והמרדכי כתב שיש לאסור כל שהייה וכל חלדה כו' דף תשכ"ט ע"ד).
<h2>דף לא.</h2>
נפל הסכין ושחטה פסולה הפילה כשירה דלא בעינן כוונה. איתמר נידה שנאנסה וטבלה. בעלה חולין הוא ולא בעי כוונה. מכאן הוכיחו גדולים דקטן יכול להטביל כלים דלא בעינן כוונה.
<h2>דף לא:</h2>
משום חרדלית של גשמים. (פסק) [פירוש] דמקוה אין מטהר בזוחלין.
<h2>דף לב.</h2>
כדי שחיטה בהמה לעוף. יש גאונים שפסקו כן. אבל רוב הגאונים פוסקים כדי שחיטה גסה לגסה ודקה לדקה ועוף לעוף. לפיכך השוחט עוף והדם יוצא והגביה הסכין רק מעט כהרף עין לא יגמור שחיטתו דילמא ניקב הוושט ושהיית העוף שהייה מועטת היא דאם היה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו כשר נמצא דכהרף עין שחיטת העוף ואפילו אמר השוחט ברי לי שלא חתכתי מן הסימן רק העור אין סומכין עליו, כיון שיצא דם וימכרנו לכותי שישחיתנו בפניו.
<h2>דף לג.</h2>
הרוצה לאכול מבהמ' קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. ולא נקט הדחה קמייתא דפשיטא היא, והכא צריך מליחה אפילו לצלי דהוי כמו אומצא דאסמיק פרק (כל הבשר) [גיד הנשה צ"ג ע"ב] (עיין בתוספות דף ל"ג ועיין בשערי דורא שער שלישי ושם בהג"ה של מהרא"י), סמ"ק כתיב [ויקרא י"ט] לא תאכלו על הדם מכאן דרשינן [סנהדרין ס"ג ע"א] שלא לאכול מבהמה עד שתצא נפשה. [להלן קי"ג ע"א] השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר. ואף לדידיה אסור באומצה מדסליק בתיקו. לפירוש זה יש להזהיר לטבחים שלא ישברו המפרקת בסכיניהם כאשר רגילין לאחר שחיטה מיד קודם שתצא נפשה. אמנם רבינו ברוך בספר החכמה פירש לאומצא מיירי לאוכלו חי בלא מליחה. אכן בפי' רש"י לא משמע כן. השוחט בהמה חיה או עוף ולא יצא מהם דם כשרים.
<h2>דף לז.</h2>
השוחט המסוכנת. בתוספות אפילו לכתחילה מותר לשחטה רק שתפרכס.
<h2>דף לח.</h2>
אמר רבא פירכוס שאמרו בסוף שחיטה. גי' סמ"ק ומ"מ אף על פי שפרכס חסידי' הראשוני' לא היו אוכלין ממנה והבריאה אינה צריכה פירכוס ואיזו היא מסוכנת כל שמעמידה ואינו עומדת, ע"כ.
<h2>דף לח:</h2>
כדתניא בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה במה דברים אמורים ביד אבל ברגל בין כפפה ולא פשטה בין פשטה ולא כפפה במה דברים אמורים בדקה אבל בגסה בין ביד בין ברגל בין כפפה ולא פשטה בין פשטה ולא כפפה. ועוף אפילו לא רפרף אלא בעינו ולא כישכש אלא בזנבו הרי זה פירכוס. בפר' קמא דע"ז. [ט"ז ע"א] חיה גסה כבהמה דקה לפירכוס.
<h2>דף מא.</h2>
אין שוחטין לתוך ימים ונהרות אבל שוחט לתוך עוגל מים עכורין. ובספינה על גבי דופני הספינה. ואין שוחט לתוך הכלים או לתוך הגומא. ואפילו אינה נקייה לפיכך השוחט בהמה ומקבל דם בכלי יתן עפר או טיט בכלי. השוחט חיה או עוף לא יעשה גומא לקבל הדם. אך יתן למטה עפר תיתוח.
<h2>דף מב.</h2>
אילו טריפות בבהמה נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת ניקב קרום של מוח ניקב הלב לבית חללו נשברה השדרה ונפסק חוט שלה. ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנו כלום. הריאה שנקבה או שחסרה. ניקבה הקיבה ניקבה המרה. ניקבו הדקין. וכל הני נקובין מיירי לבית חללו. וכל שכן ניטלו. [ע"ב] בסג"ר. בגלגולת פירש רבינו תם בהמה מיטרפא בנקיבת הקרום בלא חסרון גלגלת.
<h2>דף מג.</h2>
ניקב קורקבן טריפה דווקא ניקבו קורקבן וכיס זה כנגד זה אבל ניקב קורקבן וקיים הכיס או איפכא או ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה כשר מה שאין כן בוושט אי ניקבו שניה' זה שלא כנגד זה טריפה. והא דאמר ניקב החיצון וקיים הפנימי כשר הני מילי על ידי חולי אבל על ידי מחט וקוץ טריפה דאמר נקובי נקב ואתאי כן פסק [בסמ"ק].
אמר רבה ב' עורות יש לוושט ניקבו זה שלא כנגד זה טריפה. קרום שעלה בושט מחמת מכה אינו קרום. וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים למאי נפקא מינה לספק דרוסה. [ע"ב] ההיא ספק דרוסה דאתא לקמיה דרבה בדקה. ישב לו קוץ בוושט חוששין שמא הבריא. נמצא אין חוששין. תורבץ הושט במשהו.
<h2>דף מד.</h2>
עד כמה עד תפיסת יד. ופירש"י ד' אצבעות [מ"ה ע"א]. עד כנפי ריאה התחתונה שהיא עליונה. ובעוף בוושט למטה עד הזפק ובקנה למטה עד החריץ. סימנים שנידלדלו ברובן טריפה.
<h2>דף מד:</h2>
פסוקת הגרגרת כו' בדקה ברוב חללה ואכשרה. היכי עביד הכי והתניא חכם שאסר אין חכמים רשאין להתיר. פירש בתוספות אי אגמרה סמך רשאי להתיר. (והר"נ כתב דאפילו הכי צריכין לטעמיה דרב לא אסרה דאי לאו הכי היה קם דינא עי"ש דף תר"פ). העדים שהעידו או אחד מן הדיינים אינם רשאין ליקח השדה משום הרחק מן הכיעור והני מילי מידי דבשומא מיזדבין אבל מתקלא מוכח.
<h2>דף מה.</h2>
ניקבה גרגרת כנפה, נקבים שיש בהן חיסרון מצטרפין לכאיסר ושאין בהן חיסרון מצטרפין לרובה. בעופות מקפלו ומניחו על פי הקנה אם חופה רובו טריפה. נסדקה לאורכו אפילו לא נשתייר אלא משהו למעלה ולמטה כשירה. ואם ניקבה הקנה למטה מן החזה נידון כריאה במשהו. מוח וכל שבקדירה במשהו אפילו אינקיב תתאה התחיל לימשך נידון כחוט השדרה ברוב מן הפולין ולחוץ כלחוץ ופולין עצמם כלפנים. ואם נמצאו תולעים במוח רבינו חיים מכשיר. וראיה מטיטוס שחי כמה שנים אחרי כן.
<h2>דף מה:</h2>
ניקב הלב לבית חללו בין תוך חלל גדול בין חלל קטן טריפה. שלשה קני הוו דכבדא. דריאה. דליבא. וכולהו נקיבתם במשהו כן פירשו התוספות. חוט השדרה שנפסק ברובו רוב עורו ואפילו המוח קיים ואם נתמרך או נתמסמס המוח פסול עד היכן [עד] בין פרשות שנייה כו'.
<h2>דף מו.</h2>
בעופא עד בין אגפים (רצה לומר) [ור"ל אמר] למטה מן אגפיים. פירש בתוספות דילמ' סוף העצם מקום ששוכב על העוף. ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנו כזית. בענן כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה ואי נדלדלה כבד ומעורה בטרפשא כשרה.
<h2>דף מו:</h2>
הריאה שניקבה מיירי שניקבו שני הקרומים דאי אינקיב תתאה ולא עילאה או עילאה ולא תתאה כשירה. ריאה שהאדימה בין כולה בין מקצתה ואינה מתלבנת בנפיחה טריפה. אבל מתלבנת בנפיחה כשירה. ריאה שיבשה מקצתה כדי שתיפרך בציפורן טריפה. קימי אוכמא אוכמא כשרה. פירש ככוחלא דאי כדיותא טריפה. (זהו כדעת האלפס והרמ"מ וה"ג אבל רבינו תם והראב"ד מתרצי דכדיותא אינו טריפה רק ברובה ועיין באשיר"י דף קנ"ו ועיין בהר"ן דף תרפ"ד ובמרדכי דף תש"ל ע"ב מביא גם כן דעת ר"י כבעמוד).
<h2>דף מז.</h2>
בועא פירש שיש בה מוגלא. אבל מים זכים אפילו סמיכי כשירה כן כתב רבינו אבי"ה. אין מקיפין בבועי שניקבו תרתי בועי דסמיכי כשיער טריפה. חדא ומיתחזיא כתרתין מייתינא סילוא (וברוינה) [ובזעינן] לה אי שפכי להדדי חדא היא וכשירה ואם לא תרתי אינון וטריפה. אבל אי רחיקי טפי (מכשעיר) [מכשיעור] כשירה. ואם יש סירכא מן הבועא למקום אחר טריפה. ובועא בשיפולי ריאה אומא טריפה ובשיפולי אונא פלוגתא דרבוותא. ובועא ניכרת משני צדדין אי קיימא נגד הסימפונית טריפה. אמר רבא חמש אוני אית ליה לריאה אי חליף. אי חסיר. אי יתיר. שלא בדרי דאוני טריפה. ג' מימין וב' בשמאל. (ואין) [ואי] סריך כסדרן כשרה פירש זו אצל זו אבל זו על גב זו או סירכא מגב זו לגב זו לאו כסדרן הוא ואפילו עולה בנפיחה אינה כשרה. ואונא באומא במעגנצ"א ובקולני"א וברוב מקום באשכנז מקום טבחי ישראל מתירין. ובווירמש"א אוסרין וכן יורו במקום טבחי כותים. (וחלון) [ואנן] נהגו להכשיר. ויתרת בדרי דאונה כשרה והני מילי מקמה. אבל מגבה אפילו בטרפא דאסא טריפה. אבל אי בציר מטרפא דאסא בנפיחה כשרה. וכתב רבינו אבי"ה הא דטרפינן מגבה היינו בכל האונות והאומות מלבד האוני של ימין הסמוכה לגרגרת תחתונה שהיא עליונה דדרכה בכך. ההוא יתרת דביני ביני סבר למיטרפא אמר כל הני חיוותא ברייתא הכי אית להו וקרי להו טבחא עינונתא אוורדא. ואי משתכח תרי עינונית לרש"י טריפה ורבינו אפרים הכשיר. ואם נמצאת בצד שמאל טריפה. ואם שינתה מקומה קצת איכ' פלוגת' דרבוותא אכן מחמירן. סמ"ק אפילו בימינה כיון דלא קיימי בדרי דאונה. ואם חסירה אחת מן האונות אין העוניתא דוורדא מצטרפת. ואם חסרה העוניתה לפירש רש"י כשרה. ולפירוש רבינו אפרים טריפה. ובכל מקום שהיה סרוכה טריפה. ואם סרוכה בכיסה איכא פלוגתא דרבוותא וראיתי מעשה שהכשיר. ואם היא גדולה כשאר אונות פסקו התוספות דטריפה והביאו ראייה מביני וביני דלעיל.
<h2>דף מז:</h2>
דמיא לאופתיא דנפיחה (רצה לומר לבנה כבקע') דפחיזא (פירש קשה) דשיעא ולית בה חיתוכא דאוני [טריפה]. ה' מראות פוסלות הריאה וסימן דם בב"ל דיותא מוריקא ביעתא בישרא לבנה. אבל אדומה ירוקה ככרתי כשרה. אטום בריאה פירש שאינו עולה בנפיחה ממשמשין אותה חתיכה בידים שתתרכך כדי שתעלה בנפיחה ואם לא תתרכך מנקבינן לראות אם יש בה מוגלא כשרה ואם אין מוגלא מותבין גילא או רוקא ונפחין אי מבצבצא כשרה. אמר עולא אמר רבי יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון של מים כשרה. והוא דקיימי סימפונהא. אמר רב נחמן ריאה שנימוחה ומחזקת רביעית כשירה. ואם יש מבחוץ סדק ועולה בנפיחה כשרה. אמר רב יוסף האי ריאה דאוושא מותבינן גילא או רוקא אי מבצבץ טריפה ואי לא ידעינן מהיכא אווש מייתא משיכותא כו'. ואנן לא בקיאינן בבדיקה. קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום.
<h2>דף מח.</h2>
ניטלה שלפוחית כשרה. היא האם היא טרפחת היא שלפוחית. ניקב כיס שתן או ניטל טריפה. (עיין באשיר"י דף ק"ס ע"ג שכתב בשם ראב"ן להתיר). התליע כבד כשר. ריאה הסמוכה או הסרוכה לדופן אפילו לא העלתה צמחים חוששין לה מייתינא סכינא דחליש פומיה ומפרקין ליה אי איכא ריעותא בדופן מחמת דופן וכשרה. ואי ליכא ריעותא בדופן מחמת ריאה היא וטריפה. ובמקום חיתוכי דאוני אפילו ניקבה ריאה ודופן סותמתה כשרה. ובין סביך ובין סריך או בצלעות או בבשר גוררין בשר עם הבשר הסירכא ונופחין הריאה אם עולה בנפיחה כשרה. ואפילו השלם שסמוך לשדרה נגד חיתוך באונות קרי מיצר החזה. וכן השלם שכנגד האומא קרי רוחב. ריאה דאית בה צמחי כנדי טינרי פירש קטנות או גדולות מליא מוגלא או מים זכים דלא סרוחים כשרה. ריאה סרוכה בשומן הלב או בחזה או לשני צלעות הקטנות או לגרגרת טריפה. אך אם דבוק לגרגרת מלמעלה למטה כשר ואם אינה יכול להכניס אצבע ביניהם [וכו' כשר ואם יכול להכניס אצבע ביניהם] זהו סירכא וטריפה.
<h2>דף מח:</h2>
איתמר מחט שנמצאת בריאה רבי יוחנן ורבי אליעזר ורבי חנינא מכשרי. והילכתא כוותייהו. והני מילי דאייתי ריאה שלימ' קמן דאמר דרך סימפונ' נקט ואתיא אבל אי לית ריאה שלימה לקמן לא מכשירי לה חיישינן דילמא נקובי נקיב ואתאי וסימפונה דריאה דאיניקב לחבריה טריפה. פירש קופא לגאו לצד הסימפון של כבד וקופה לבר כלפי חוץ וכולן בתוך כבד דאי קופה לבר בחלל הגוף לא הוי כשר. ונראה דווקא בכבד יש חילוק בין קופה לגאו ובין קופא לבר. אבל בריאה כשר בכל עניין דקרובה לקנה וסימפונא דריאה רוחב וכן אם נמצאת בקורקבן או בהמסס ובית הכוסות כשר.
<h2>דף מט.</h2>
ההוא קשייתא דאישתכח במרריתא הא ודאי סימפונה נקט ואתאי והני מילי דדיקלא אבל דזיתא מיבזע בזע וטריפה. אפילו למאן דמכשיר במחט. אי אינקיבא ריאה במקום דשמשא ביה ידא דטבחא כשרה. מורנא הילכתא אחר שחיטה פריש וכשרה. נקובה המרה כתב ר' אבי"ה דווק' ניקבה אבל נטילה כשרה כמו טחול ועו' דלעיל [מ"ו ע"א] גבי כבד קאמר במקו' מרה. ולא קאמר אצל מרה ומ"מ פע' אח' לא מצאו מרה ואמר לקרוע הכבד שתי וערב ולטועמה ועדיין לא טעם טעם מרה ציוה לצלותה ולעסה. וטעם בה טעם מר והכשירוה כדאמרינן [ברכות ס"א ע"ב] כבד כועס ומרה זורקת בה טיפה ומניחתו. וכי משתכחי תרתי מרריתא כשרה ואין לאסור מטעם כל יותר כנטול דמי וכן בספר רוקח ובשערים ר"י מדורא. אבל ספר מיימוני פליג בניטל וגם ביתר ואף כי קיבלה אשר איילי' אין להם מרה. [מ"ח ע"א] מרה שניקבה וכבד סותמה כשרה. רבי שמעון אומר עד שתינקב לבית הסימפונות. ולית הילכתא כוותיה.
<h2>דף מט:</h2>
אמר רב חלב סותם. כגון כנתא שניקבה ושומן סותמה והעשוי ככובע אינו סותם כגון דכרכש' [ו]טרפשא דליבה. וכן ריאה הסרוכה בשומן שאינה שלה כגון שומן הלב ואפילו בשומן היורד בין שתי הערוגות ויכול להכניס אצבעו ביניהם טריפה וכן פסקו הגדולים. ואם דבוק בלי הפרד כשר שכן גידולו. ומעשה היה באונות שאצל שומן הלב שהייתה דבוקה מלמטה לשומן הלב דרך גידולה ולא היה יכול להכניס אפילו מחט ומ"מ היה דבוק יותר מכדרכו והכשיר רבינו אבי"ה. חלב חיה דכוותיה בבהמה חלב טמא אינו סותם. נשאל ר"י על מחט שנמצא בקורקבן וניקב כיס ובשר וסותמו שומן והתיר (דעל כורחך) [דעד כאן] לא מבעיא לן אלא בחלב חיה דכוותי' בבהמה טמא אבל בעוף דלא מצינו כנגדו טמא סותם. [נ' ע"א] בני מעיים שניקבו וליחה סותמתו טריפה. חימצא עיין לקמן דיני חלב פרק גיד הנשה [צ"ג ע"א] סימן פ"ט.
<h2>דף נ.</h2>
אבל יום ז' בא ממקום קרוב. פירוש עשרה פרסאות ממקום שנקבר או נפטר מונה עמהן ודווקא שאינו גדול הבית ושלא עמדו מנחמין כגון שלא הלכו האבלים לבית הכנסת. מקיפין בבני מעיים. ובריאה מאונא לאונא ומאומא לאומא. חלחולת שניקבה וירכים מעמידין אותה כשרה.
<h2>דף נ:</h2>
הכרס הפנימה שניקבה או נקרעה רוב החיצון. פסקו הגאונים בכולהו לחומרא כל הכרס כולו והיכא דפרעי טבחי וסניא דיבי ומקום שאין בו מילת כולהו במשהו. המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ מחט שנמצאה בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה משני צדדין טריפה. ופירש רש"י במסכת שבת [ל"ו ע"א] דהמסס אפילו מצד אחד טריפה ורבינו תם וגאונים אחרים פסקו דהמסס אפילו מצד אחד כשירה. ודווקא שניקבו לצד פנים על ידי מחט או צד חוץ על ידי חולי אבל ניקב צד חוץ על ידי מחט טריפה דמחט או קוץ שנמצאו בחלל הגוף טריפה. וכן כתב רבינו שמחה דלא גרע ממחט דאישתכח בחיתוכה דלעיל [מ"ח ע"ב] דאמר נקובי נקיב הוושט ואתאי. אבל בלב ולא נכנס לחללו לא לחלל גדול ולא לחלל קטן או אם תקוע בקורקבן מבחוץ או בכבד ורואין ריעותא בדופן ששם נכנס כשר (במרדכי דף תשצ"א ע"ד כתב בשם רבינו אבי"ה דדווקא כשעוד מקצת מחט תקועה בדופן אז מותר וע"ש).
<h2>דף נא.</h2>
נמצא עליה קורט דם בידוע שלפני שחיטה. פירוש אצל המכה דאי כנגד המחט ממש אפילו מצד אחד טריפה כדאמר' בסמוך הפכו רבי וזהו החילוק דבצד אחד דווקא דם כנגד המחט ובשני צדדין אפילו סמוך למכה בספר רבינו אבי"ה. לא נמצא קורט דם בידוע לאחר שחיטה וכשרה. ודווקא שלא הדיחו דאי הדיחו אפילו לא נמצא דם טריפה כדאמרינן במסכת ע"ז [ל"ב ע"א]. הוגלד פי המכה בידוע שהוא ג' ימים לפני שחיטה לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה. נפקא מינה למקח וממכר. ומאי שנא מכל נקובי דלא בעינן דם הכא איכא מידי למיסרך במחט והוא הדין קוץ אם לא נמצא דם כשר.
נפלה מן הגג. טריפה משום ריסוק אברים. אמר רב הונא הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוק אברים. ההוא גדיא דהוה ליה לרבינא חזא חושלא אפומא דאיגרא דגר מאיגרא לארעא ולא הלך דקיימא לן הלכה אינה צריכה בדיקה. (ואכשרה משום דבהמה אמדה נפשה). ההיא אימרתא דהוה שדרה כרעא בתרייתא אמר רב יימר שיגרונא נקטיה ופריך דילמא חוט השדרה איפסוק בדקוה ואשכחוה דחוט השדרה איפסוק ואפילו הכי הילכתא כרב יימר שיגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח. אמר רב הונא זכרים המנגחין זה את זה אין חוששין משו' ריסוק אברים ואי נפיל לארעא ודאי חיישינן פירוש בתוספות דפרק הפרה [נ' ע"ב] אמר גבי תורא דנפל לאריתא דדלאי מכריסא לארעא ליכא אלא ד' טפחים ונפילה ליכא אי לא גבוה י' טפחים מ"מ הכא דנפל מכח הכאה אית בה משום ריסוק איברים.
הכתה במקל מראשה עד זנבה או מזנבה עד ראשה ואפילו כנגד השדרה אין חוששין משום ריסוק איברים. ואי שלם חוטרא אפלגא דגבה חיישינן ואי מחיה אפסקיה אית בה משום ריסוק איברים.
<h2>דף נא:</h2>
אמר רב נחמן בית הרחם. בית המטבחים אין בו משום ריסוק אברים. ההוא דנפל ואישתמע קול גניחותא על רב יצחק בר שמואל בר מרתא שקל משופרי דשופרי הכי אמר רב נועץ ציפורניו לארץ עד שמגיע לארץ. מכאן דקדק רא"ם דאין לקשור רגלי הבהמה ולהפילה דהא לא שרינן הכא אלא משום דנועץ ציפורניו בקרקע.
עמדה אינה צריכה מעת לעת בדיקה צריך. כנגד כל החלל ולא נגד הסימנים דקשין הן אצל נפילה (הילכך) [הלכה] אינה צריכה בדיקה. הילכך טוב להמתין עד שתלך, ספר התרומה. עוף שנחבט על פני המים כיון ששט מלא קומתו מלמטה למעלה או מיא דקיימי. ואותם עופות שנלכדים במצודה אי מקרבי קיטרי חיישינן דיבקא בחד גפא שרי בתרי גפי אסור' וכל ריסוק איברים אפילו בלא נקב וחיסרון.
<h2>דף נב.</h2>
נשתברו רוב צלעותיו שש מכאן [ושש מכאן] או אחת עשרה מכאן ואחת מכאן והוא שנשתברו מחציו כלפי שדרה ובגדולות שיש בהן מוח. נעקרו ברוב צד אחד טריפה נעקרה צלע וחצי חוליא עמה טריפה. וגלגלת שנחבסה ברוב גובה או ברוב היקף טריפה. ובשר החופה רוב הכרס בין רוב קרוע בין רוב נטול טריפה.
<h2>דף נב:</h2>
אמר רב יהודה בבהמה מן הזאב ולמעלה למעוטי חתול דלית ליה דרוסה (בעופות ולא) [אך] בגדיים וטלאים וכל שכן בעופות. ונמייה כחתול. זאב אין לו דרוסה בבהמה גסה וחולדה יש לה דרוסה בעופות ולא בגדיים וטלאים [נ"ג ע"א] ונץ יש לו דרוסה בעופות ואפילו בדרברבי מינייהו. ושאר עופות טמאים בדכוותייהו. פירשו בתוספות דעופות טהורין אין להם דרוסה. שועל אזלינן לחומרא ואית ליה דריסה. אמר רב יוסף אין דרוסה לכלב.
<h2>דף נג.</h2>
אמר אביי אין דרוסה אלא ביד אבל ברגל אין דרוסה ואין דרוסה אלא בציפור' אבל בשן לא עד דנקיב לחלל. ואין דרוסה אלא מדעת. ואין דרוסה אלא לאחר מיתה. ואיצטריך כגון שדרסה וקטלוה מקמי דשקלה לסיחופיה (וקייל"ן) [וקמ"ל] דאינה לדרוסה אלא לבסוף בהדי דשקיל לסיחופי' שדי זיהרא. בתוספות יש טועין להתיר שישחטו העוף בעוד הנץ שוכב עליו. וליתא דכמה פעמים (הכהן) [הכהו] קודם. ארי' נכנס בין השוורים ונמצא ציפורן על אחד מהן חוששין דקיימא לן חוששין. ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא. ספק על ספק לא על אימר לא על. על ויתיב איהו שתיק ואינהו שתקי שלמא שוי. קטע רישא דחד מנייהו אימר נח רוגזיה. איהו צוח ואינהו מקרקרין בעותי מבעתי אהדדי. איהו שתיק ואינהו מקרקרין פליגי והילכתא חוששין. ולפי זה אם חתול או חולד' רודפין אחר תרנגולין והם צועקים אם הם במקום רחב שיכולין לברוח מותרין ואם הם בלול או במקום צר ואיהו שתיק ואינהו מקרקרין לכאורה אסור. אכן בסה"ת מצא היתר לחתול דילמא דווקא במקום שיש מצילין יש דרוסה וצריך עיון כי כמה פעמים נעשה כן. ואם הכה אחד מהן לא נימא נח רוגזיה להתיר האחרים אלא היכא דהרג אחד מהן כדאמרינן קטע רישא.
<h2>דף נד.</h2>
יתיב רב יצחק בר שמואל וקאמר דרוסה צריכה בדיקה כנגד בני מעיים. אמר ליה מורי בה רב, מכפה עד אטמא. פירש רש"י בספק דרוס' ופסקו התוספות אפילו ודאי דרוסה אית לה בדיקה דהא רב סבירא ליה אין חוששין לספק דרוסה ואפילו הכי מורי מכפה עד אטמא.
אילו כשירות בבהמה ניקבה הגרגרת נחסרה פחות מכאיסר נפחת הגלגלת ולא ניקבה קרום של מוח ניקב הלב ולא לבית חללו לא לחלל גדול ולא לחלל קטן. נפסקה השדרה ולא החוט נשתייר מן הכבד, המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה. אמר רב מתנה האי בוקא דאטמא דשף מדוכתי' טריפה. והני מילי דאיעכול ניביה פירש הגיד בתוך האסיתא. ואם מצאו שמוט הירך אחר שחיטה והיה שלם קודם שחיטה וספק אם נשמט קודם גמר שחיטה כשרה ואפילו איפסיק ניביה דבשעה מועטת לא איעכול ניביה. וכן הדין בעוף לפירוש התוספות והמיימוני. אכן רבינו פרץ ז"ל החמיר בעוף ואסר אפילו לא איעכול ניביה. הילכך אם היה העוף שלם קודם שחיטה ומצאו יריכו שמוט אחר שחיטה כאשר השוחטין אינן יודעין לאמן ידם. והחכם אינו יכול להבחין אם קוד' גמר שחיטה נשמט או לאחר גמר שחיטה, עיין בגי' סה"ק (ועיין בהגהות שערי דורא סימן פ"ו שם מאריך ובמסקנא אוסר).
<h2>דף נה.</h2>
ניטל הטחול כשרה. אבל ניקב טריפה והני מילי בסומכיה ולא אשתייר מיניה בעוביה [כ]דינר זהב. ניטלו הכליות כשירה. אמר רכיש לקתא בכוליא אחת טריפה והוא דמטא לקותא במקום חריץ. פירש האלפס לובן שבתוך הכוליא.
<h2>דף נה:</h2>
פסול בכוליא וכשר בריאה מוגלא. כשר בזה ובזה מים זכים. והני מילי דצללי אבל עכורים טריפה. וצללי דכשר הני מילי דלא אסריח. הכוליא שהקטינא בדקה עד כפול ובגסה עד כענבה בינונית ובמי' זכים כשרה ואפילו במקום חריץ. ויש מחמירין במוגלא אפילו לא מטא לקותא למקום חריץ ומפרש לקתה על ידי מכת חרב בעינן למקום חריץ. ורוב גאונים לא חילקו. ובעלת כוליא אחת כשר' מדאסר לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וכן בעלת ג' כליות. מעשה היה שהיתה מכה על חלב הכוליא ולא היה מכה בפנים והכשירוה. כתב הרב רבינו יצחק מויינ"א פעם אחת היה טחול נפוח עד סומכיה כי כן אמר רבינו אבי"ה כל מה שדבוק בבטן נקרא סומכיה וציוה וחתכו הנפוח ויצא מים זכים כלי גדול ומראה הבשר מבפנים כשעוה וגררו מבפנים והיה שלם בכל צד ואמר רבינו אבי"ה שאמר לו רא"ם בשם רבינו תם כל מקום שאמר אם ניקב טריפה ה"ה אם הבשר רע סביביו טריפה כדאמרינן [לעיל נ"ג ע"ב] כל שרופא גורר. (והכא כשר הואיל וגררו ונמצא שלם. ובאשיר"י דף ק"ס ע"ב ובמרדכי דף תש"ל ע"ד כתיב אפי' היו מים סרוחים היה מכשיר). תנו רבנן חרותא בידי שמים כשרה בידי אדם טריפה. פירש שצמקה ויבשה ומנא ידעינן בקייטא מייתינן משיכלא מליא מיא קרירי בסיתוא מיא פשורי ומותבי ריאה בה. ואי הדרא בריא תוך מעת לעת בידי שמים היא וכשרה. הגלודה רבי מאיר מכשיר וחכמים פוסלין. ואם נשתייר בה ברוחב כסלע על כל השדרה כולה כשרה. כשמואל כן פסק רב אלפס.
<h2>דף נו.</h2>
אילו טריפו' בעוף נקובת הוושט פסוקת הגרגר' הכתה חולדה מקום שעושה אותה טריפה על ראשה. איתמר משמיה דרב ושמואל ולוי מכניס ידו לתוך פיו אם מבצבץ המוח אז ניקב הקרום וטריפה. והא דאמר לוי כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדם בעוף, יותר עליהם בעוף נשבר העצם אף על פי שלא ניקב קרום של מוח מיירי בעוף של מים דקרומו דק. והני אווזי דידן כעוף של מים דמיין.
ניקב קורקבן טריפה דווקא ניקבו קורקבן וכיס זה כנגד זה אבל ניקב קורקבן וקיים הכיס או איפכא או ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה כשר מה שאין כן בוושט אי ניקבו שניה' זה שלא כנגד זה טריפה. והא דאמר ניקב החיצון וקיים הפנימי כשר הני מילי על ידי חולי אבל על ידי מחט וקוץ טריפה דאמר נקובי נקב ואתאי כן פסק [בסמ"ק].
נפלה לאור ונחמרו בני מעיה. פירש חמרמרו מעיי או לשון חמימות בספר רבינו אבי"ה ה"ה לבהמה אם אירע כן הכל לפי אומד הדעת. (וכן במרדכי דף תשל"ב בשם רשב"ט אבל באשיר"י דף ק"ס ע"ג כתב שאין לחוש בבהמה והטור י"ד מביאו סימן נ"ב). בני מעיים ירוקין פסולין אדומים כשרין. ר' יוחנן אומר שיעור ירוקתן כשיעור נקיבתן במשהו. הוריקו כבד כנגד בני מעייה טריפה בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה ואפילו לא הוריק' הכבד כי אם משהו דחיישינן לשאר מעים וגם סופה לינטל כל הכבד ומזה הטעם מטריפ' אם ניקב חצר הכבד במשהו ירוקין פסולין לא אמרן אלא בלב וכב' וקורקבן. אדומין שהוריקו וירוקין שהאדימו טריפ'. וכת' ראב"י [סימן אלף ופ"ט] דאדומתן במשהו ודוקא בידעינן שנפלה לאור אבל אם לא ידעינן אפי' נשתנו מראיהן כשרה דאחזוקי איסור (א)לא מחזקי'. ובספ' מיימוני כל עוף שמראה הכבד כמרא' בני מיעיים או נשתנה מראה בני מעיים ועמדו בשינוים אחר שלקה טריפה בידוע שנפלה לאור. מעשה בא לפני רבינו שמחה ז"ל בכבד תרנגולת שהוריקה והורה אם אין ידוע שנפלה לאור מותר כדפריש' לעיל. וכן הורה ר' אלעזר. [נ"ז ע"א] נקיטינן אין ריאה לעוף לא ליחמר ולא לינפל ואפילו נשתנית לא חיישינן. דרסה [ו]טרפה לכותל או שרציצתה בהמה והיא מפרכסת אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה וצריכה בדיקה אבל הלכה אין צריכה בדיקה כדפריש לעיל [נ"א ע"ב] בהילכות ריסוק אברים.
<h2>דף נו:</h2>
אילו כשרו' בעוף ניקבה הגרגרת או ניסדקה הכתה חולדה מקום שאינו עושה אותה טרפה. ניקב הזפק. מקום שאינו נמתח עם הושט. אבל ניטל הזפק טריפה וכן ניקב מקום שנמתח עם הוושט נמתח עמו פירש רש"י מקום הנמשך ומתקצר במעי לצד וושט. והק' רבינו אבי"ה דלא הוי ליה למימר הנמתח עמו דהא אזפק קאי לכן פי' כשמושך ביד (אחר) [אחת] הוושט ובידו השני את המעי היוצא לצד הקורקבן כל שנמתח מן הזפק עם הוושט וכן לדקין נידון כוושט (ובמעי) [וכמעי] להטריף במשהו והיינו מה שכנגדו ולמעלה. יצאו בני מעיה ולא ניקבו כשירה ל"ש אלא שלא היפך בהם (אבל היפך בהם) טריפה.
<h2>דף נז.</h2>
נשתברו גפיה כשירה. אמר רב יהודה אמר רב שמוטת יד בבהמה כשרה שמוטת גף בעוף טריפה חיישינן שמא ניקבה הריאה. והא דאמרינן נשברה גפיה כשירה מכל מקום רחוק מן הפרק יותר מאצבע אבל אם בתוך אצבע מן הפרק נשבר חיישינן שמא ניקבה הריאה.
<h2>דף נח.</h2>
אמר רב יהודה סימן לטריפה כל ששהתה שנים עשר חדש והני מילי בזכרי' אבל בנקיבה אם ילדה מותרת מיד. אמר אמימר הני בועי דספק טריפה דשיחלא קמא משהינן לה. אי הדרא וטענה זימנא אחריתי שרי ואי לא אסירן. דביצת טריפה אסורה. וכן ביצת נבילה אף על פי שכמוה נמכרת בשוק. אבל השוחט תרנגולת כשירה ומצא בה בצים גמורות שאינם מעורות בגידין מותרות לאוכלם בחלב. ודווקא ביצת טריפה אסורה. אבל ולד בהמה טריפה מותר לאכול דעובר לאו ירך אמו הוא. אמר רב הונא כל בריה שאין בו עצם אינו מתקיים שנים עשר חדש.
<h2>דף נח:</h2>
תנן התם בעלת חמשה רגלים או שלשה הרי זה בעלת מום. אמר רב הונא לא שנו אלא ביד אבל ברגל טריפה (נמי הוי) דכל יתר כנטול דמי. כתב רבינו אב"ן דאי איכא לאותו יתר היכיר' כגון שרגל אחד במקומו והשני שלא במקומו כשרה [וכן] אם אינו מגיע לארץ כשר דדילדול בשר דבר בעלמא הוא ואם מגיע לארץ טריפה. מעשה היה בתרנגולת שהיה לה יתרת כעין רגל שלישי לצד הזנב ולא היה דבוק כלל לאחת מרגליה והתיר רבינו יהודה ממגנצ"א. ושוב היה מעשה בתרנגולת שהיה לה במקום צומת הגידין אצבע יתירה והיה בה עצם וצפורן ונחלקו רבותינו בדבר. ההוא חיותא דהוו ליה תרתי סניא דיבי אתא לקמיה דרבינא וטרפה מדרב הונא דאמר כל יתר כנטול דמי. ההוא גובתא דנפקא ומעברה מבי כסי להובלילא (פירוש המסס) אתא לקמיה דרב אסי א"ל רב הונא הכי אמר מר כל הני עיזי ברייתא הכי אית להו. מבי כסי לכריסה טריפה. העיד יונתן ריש טבחיא דציפורי על שני מעיים היוצאים מן הבהמה כאחת טריפה וכנגדו בעוף כשר במה דברים אמורים שיוצאים משני מקומות אבל יוצאים ממקום אחד והדרי וערבי וכלין עד כאצבע כשר. שני מעיים דטריפה פי' ראב"ן שני כרכשות אבל מעשה היה שיצא מן הדקין מעי קטן סתום והכשירו (כל זה באריכות במרדכי דף תשל"ב ע"ג ומביא רשב"ט שחולק).
אחוזת הדם המעושנת והמצוננת ושאכלה הרדופני וצוא' תרנגולין ושתה מים הרעי' או שהלעיטה חלתית תועה ופלפלין כשירה. אכלה סם המות דאדם אסורה והא דקתני מותרת לגמרי בסם המות דבהמה. אמר שמואל הלעיטה חלתית טריפה כאן בעלין כאן בקרטין.
<h2>דף נט.</h2>
סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה וסימני העוף לא נאמרו מן התורה אבל אמרו חכמים כל [עוף] הדורס טמא וכל שיש לו זפק ואצבע יתירה וקורקבנו נקלף טהור. דורס יש אומרים שאוחז בציפורניו ומגביה מן הקרקע ואוכל ויש אומרים שדורס על המאכל ומעכבו מליכנס כולו לפיו. ורבינו תם הקשה [הלא] תרנגולין לפעמים עושין כן ופירוש דורס ואוכל עוף אחד מחיי' ואינו ממתין עד שימות. [ס"ג ע"ב] אמר ר' יצחק עוף טהור נאכל במסורת. ופירש ר"י קבלה דקורקבנו נקלף ביד הוי סימן החדש לכן כל עוף דקורקבנו נקלף ועוד אחד מן הסימנים מותר. אכן שאר גאונים אסרו לכן לא יאכלו עוף אלא במסורת. אמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות בודק בפיה אם אין לה שיניים מלמעלה בידוע שהיא טהורה.
<h2>דף נט:</h2>
אילו הן סימני חיה כל שיש לה קרנים וטלפיים כרוכות והדורות וחדוקות ודמיבלע חדקייהו חלבו מותר. צבי פירש"י שטיינבו"ק ורבינו תם פירש מה שאנו קורין צבי וגרסינן מבוצלות (בתו' דף נ"ט מפורש).
<h2>דף ס.</h2>
הרכיב שני דשאים זה על גב זה. פי' בתוס' דכלאי זרעים שרו בחוצה לארץ והרכבת אילן באילן אסור גם בחוצה לארץ.
<h2>דף סב:</h2>
תרנגולא אסירא תרנגולתא שריא עמוני ולא עמונית. פירש רש"י זכר אורהנא אסור. נקבה אורהינא. והקשה רבינו תם כל היוצא מן הטמא טמא ופירש מין הנקרא על שם הזכר כגון אוהנ"א אסור בין זכר בין נקיבה ומין הנקרא על שם הנקיבה כגון בירקהו"ן מותרת בין זכר בין נקבה וכן כתב רבינו אבי"ה. ומהר"ם ז"ל אמר דיש להחמי' כדברי רש"י ז"ל ולאסור אף זכר מין בירקהו"ן.
<h2>דף סג:</h2>
נאמן צייד לומר עוף זה התיר לו רבו צייד והוא שבקי בהם ובשמותיהן. ת"ר לוקחין בצים מן הכותי' ובלבד שיאמר של עוף פלוני הוא וטהור הוא ואי לא אמר של עוף פלוני אך של עוף טהור מצי מישתמיט.
<h2>דף סד.</h2>
וליבדוק בסימנא (פר"ת) [דתניא] כסימני בצים כן סימני עוברי דגים, כל שהוא כודרת ועגולגלות ראשה אחד כד וראש השני חד טהור. ב' ראשיה כדים או חדין טמא. חלבון בחוץ וחלמון בפנים (טמא) [טהור] חלבון וחלמון מעורבין בידוע שהוא ביצת השרץ. אמר רבי זירא סימנא לאו דאורייתא והני סימני למאי הילכתא אי איכ' ב' ראשיה כדין או ב' ראשיה חדין ודאי טמא חלבון מבפנים וחלמון מבחוץ או מעורבין ודאי טמא. חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים אי אמר של עוף פלו' וטהור הוא כשר. ופר"ת דסימני בצים לאו דאורייתא וסימני דגים דאורייתא ועל זה סומכין ביש מדינות ואוכלין ברבוטל"ו, והביא ראיה מפר' אין מעמידין [מ' ע"א] אבל בירו' [שם פ"ב ה"ט] משמע דאין לסמוך עליהן עיין בתו' ובס"ה מה שאנו לוקחין בצים מן הכותים דלא אמר של עוף פלוני וטהור הוא משום דסמכי ארוב בצים שבינינו דטהורים הם. אין מוכרין בצים טריפות לכותי אא"כ טרופה בקערה לפיכך אין לוקחין מן הכותים בצים טרופות בקערה. ומה שאנו לוקחין אובלט"ש וקבל"ש מן הכותי' ונילושו' מבצים דסמכי' ארובא כמו שאנו אוכלין צלויות בלא בדיקה. אבל בצים טרופות בקערה אין לוקחין דאיכא ריעותא. ור"ת אסר ליקח מן הכותים משום בישולי כותים. וגאונים אחרים התירו דקימחא עיקר מדברכי' המוציא לחם מן הארץ ומטעם זה אין להתיר פשטיד"א דגים של כותים כיון דשמנונית בעין טרם נבלע בעיסה הוי בישולי כותים אבל עיסה שנילושה בבצים אע"ג דביצ' שצלא' כותי אסור' הכא נתבטלה בעיסה טרם נאפה וקימחא עיקר וראיה מפ' אין מעמידין [ל"ח ע"א].
<h2>דף סד:</h2>
תניא כל השרץ לרבות אפרוח שלא נתפתחו עיניו. כרבי אלעזר בן יעקב. ורבנן שרו משיצא לאויר העולם והלכה כוותייהו לשון רב אלפס. אמר חזקיה מניין לביצת השרץ דאסור שנאמר [ויקרא י"א] ואת בת היענה. [תמורה ל"א ע"א] אמר רבי יצחק ביצה טריפה אסורה. אפרוח של ביצת טריפה מותרת דכמה דלא מסרח לא גביל ובעידנא דגביל עפרא בעלמא הוא.
ת"ר בצי' מוזרות נפש היפה תאכלם. גיעולי בצים מותרים. פרש"י אם נתבשלו בצים טהורי' עם טמאים כדא' פ' גיד הנשה [צ"ח ע"א] כמיא דביעי בעלמ'. ור"ח הק' על זה ופי' גיעולי לשון [איוב כ"א] שורו עיבר לא יגעיל שהכו על רחמה ויצא ביצ' דלא הוי אבר מן החי אבל נתבשלו יחד אסורות. ואפי' מאן דשרי בירו' [תרומות פ"י ה"ו] דווקא עם קליפותיהן. נמצא עליה קורט דם זורק הדם ואוכל השאר. ודווקא בחלבון אבל על קשר חלמון שדא תיכלא בכולא היכא דאיכא דם על הקשר דהיינו הזרע ונתפשט חוץ לקשר בין בחלבון בין בחלמון אסור הכל והיכא דאיכא דם על הקשר [ולא נתפשט חוץ לקשר בחלמון אסור הכל ובחלבון זורק הדם ויאכל השאר וכו' ואם אין דם על הקשר] בחלבון מותר אפילו הדם. בחלמון אסור הכל. ונכון להחמיר לזרוק הדם כי לפירוש אחד אסור הדם. ויש שאין אוסרין בחלמון כי אם זורק הדם ואוכל השאר אך נוהגין לאסור. ואם הביצות טרופות ואין ידוע היכן היה הדם פסק בספר המצות קטן כאותו פי' דספיקא דרבנן דדם בצים דרבנן והתיר. ואם הבצים עדיין בקערה ולא נטרפו ונמצא דם באחד מהן יגביה חלמון הכשר וכל חלבון העולה עמו כשר. וכן יעשה לכל אחת הכשירות ומה שישאר אצל אותה שיש בה דם אסור שאם יגביה את האסורה אולי ישאר מחלבונה אצל הכשרות.
<h2>דף סו.</h2>
ובחגבים כל שיש לו ד' רגלים וד' כנפים וקרסוליים וכנפיו חופין את רובו. רבי יוסי אומר ושמו חגב. פסקו התוספות כרש"י דחגבים אינם טעונים שחיטה. ובדגים כל שיש לו סנפיר אחד שפורח בו ושני קשקשים. אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן או יש לו עכשיו ועתיד להשירן כשעולה מן המים מותרין.
<h2>דף סז.</h2>
וכן בנהרות וחריצין ונעיצין. אבל בורות שיחין ומערות וכלים שיש בהם מים או יין ושכר שותה מהם ואינו נמנע דהיינו רביתייהו. אמר רב הונא לא לישפי איניש שיכרא בציבתא בליליא דילמא פריש לציבתא והדר ונפיל למנא ותניא [ויקרא י"א] את נבלתם תשקצו לרבו' יבחושין שסיננן לכן אותם זבובים מוג"ש שהן בחביתי יין וגידולן בחבית מותרין אבל אם פירשו חוץ לחבית או סיננו וחזרו ונפלו או פרחו לתוכן אסורין.
<h2>דף סז:</h2>
אמר שמואל קישות שהתליע באיביה אסורה. תניא [ויקרא י"א] על הארץ להוציא זיזין שבעדשים ותולעים שבתמרים וגרוגרות פירוש בתלוש שמותרים. פירשה ומת'. מקצתה, לאויר העולם. על גבי תמרה מהו תיקו והכל לחומרא ועתה הלכות גדולות ורב אלפס ושאילתות פסקו כשמואל. אבל רש"י וריב"א ור"ת פסקו דלא כשמואל ומיהו היכא דנקיב הפרי אז יוצא התולע לחוץ וחזר אסור לכולי עלמא. וכן תולעים הנמצאים בשרביטין פולין ועדשים וקיטנית אסורין דשרביט הוי עץ כיון דסופו להתקשות כדמוכח פר' כיצד מברכין [ל"ו ע"א] (מהרא"י ז"ל כתב זה בשם מהר"ם ומפרש הטעם בהגהו' שערי דורא סימן מ"ו). ופרי שלא ניקב ונתבשל שמעתי קבלה דאין פרי שאין בו ששים מן התולע שגדל בתוכו כל זמן שלא יצא לכן זורק התולע וקולף הפרי סביב התולע ויאכל השאר ואם ניקב הפרי אין להתיר מטעם זה. ואם נתבשלו פולין ועדשים בלא שרביט ואחרי בישוליה' נמצאו זיזין בקער' מותרין דדרכו ליגדל בתלוש ואין לחוש שמא יצאו דאי יצאו לא חזרו. אבל נתבשלו עם השרביטין או שאר פירות שנתבשלו ונמצאו תולעת באחת מהן אם יש באותו פרי ששים בתולעת זורק התולעת וקולף סביביו והשאר מותר. ואם אין באותו פרי ס' נעשה אותו פרי חתיכה דאיסורא כמו שנפרש לקמן [ק"י ע"ב] בעז"ה גבי לא ניער וכיסה. וגבי ירך שנתבשל בו גיד הנשה. ולרש"י דפסק מין במינו לא בטיל צריך ס' מן המים כנגד כל הפרי ור"ת דפירש מין במינו בטל כאשר נוהגין אם כן מצטרפין המים ושאר הפירות או השרביטין לבטל אותו הפרי או השרביט וכל כעין זה כתב רבינו אבי"ה. ועוד כתבו שיזהר אדם שבישל דגים או בצים או פירות שיצננם טרם יערם [דאי יערם] פעמים שישארו האסורים עם מעט הכשרים ויאסרום. אמנם בספר התרומה התיר בדגים עיין שם. אך אם הוציאם חמין בכף אסורין כי הכף נאסר מן השרץ ואוסר כל מה שיוציא אחרים באותו כף. וכן זבובים הנמצאים בקדירה יוציאם בידו או בקיסם ולא יוציאם בכף פן תאסר. וזבובים הנמצאים בתמחוי או בקערה מותר המאכל דהוי ספק ספיקא שמא בכלי שני נפל ואף אם בכלי ראשון נפל שמא כשהוציאוהו בכף היה בו ששים מן הזבוב עיין פרק בתרא דעבודה זרה. [הג"ה בגי', אם נטל הזבוב בכף מכלי ראשון הכף אסורה ואם החזיר אותו כף לתוך הקדיר' אפי' הדיחה לאחר שהשליך הזבוב צריך שיהא בקדירה ס' מכל הכף. (ובהגהות שערי דורא) סימן כ"ו בשם טור י"ד כתוב דאין צריך ששים רק כנגד הזבוב ובליקוטים כתוב שצריך ס' נגד הכף ושם מאריך הרב' היכן משערין לפי האסור]. ובהילכות מאכלות כתב הרמב"ם כל מיני פירות שדרכן להתליע במחובר לא יאכל עד שיבדוק הפרי.
קוקני אסירי. פי' הגאו' תולעי' הנמצאים במעי הדגים. מורנ"א אסירי. פירוש תולעת הנמצא בחתיכת בשר מחיי הבהמה ודכוורי בחתיכת הדג שריין אפילו מחיי הדג. אבל תולעים הנמצאי' בבשר מחמת סירחון או בגבינות אפי' פירשו לגב הבשר או לגב הגבינ' שריין דהיינו רביתייהו ולא דמו לגב תמרה והנמצאים בקדירה או בקערה אחר בישול הבשר או הגבינה מותר המאכל דהא אם פירשו לא חזרו (באשיר"י בהג"ה דף קס"ב ע"ד מתיר אפילו פירש לגמרי מגבינה). אכן אותם תולעים שאינם באים מן הבשר עצמו כגון רושוורמ"א דינם כדלעיל לבטלם בששים. ותולעים הנמצאים בקמח או בתבואה מותרין וכן משמע במסכת מנחות פ' כל קרבנו' ציבור [פ"ה ע"ב] דקאמ' סלת שהתליע' רובה וחטין שהתליעו רובן פסולין [מדאסר למנחות מכלל דלהדיוט שרי]. מיהו יש לדחות דהתליעו ואין התולעי' עוד בתוכו (מדאסר למנחות מכלל דלהדיו' שרי). ואם נשארו בנפה וחזרו ונפלו לתוכה אסורין. (ובהגהות שערי דורא סימן נ"ג כתב תשובת מהר"ם בקמח שהתליע ולא רצה להתיר למכור אפי' לכותי).
<h2>דף סח.</h2>
בהמה המקשה והוציא העובר ידו והחזירו מותר העובר והאבר עצמו אסור. הוציא ראשו והחזירו הרי הוא כילוד. [להלן ק"א ע"ב] אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף. חתך מעובר שבמעיה מותר, מן הטחול מן הכליות אסור. זה הכלל דבר שהוא גופה אסור שאינה גופה מותר.
<h2>דף סט.</h2>
אמר ר' יוחנן השוחט הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה. פי' בתוס' אבל מצא בה בהמה שרגליה כרגלי יונה או בהמה בלא רגלים מותרת.
<h2>דף סט:</h2>
המבכרת המקשה חותך העובר אבר אבר ומשליך לכלבים. יצא רובו הרי זה יקבר ופטורה מן הבכורה.
<h2>דף עב.</h2>
לרבות גולל. פרש"י כיסוי הארון (ודופק הם קרשים שבצידי הארון) ור"ת הקשה (בפ"ק דכתובות דף ד') מהא דאמרינן במסכת ברכות [י"ט ע"ב] מדלגין היינו ע"ג ארונות. ופירוש גולל מצבה ודופק (הן שתי אבנים אחת לראשה של מצבה ואחת לרגליה).
<h2>דף עג.</h2>
ידות הכלי' מטבילין עד מקום מידה. והקשו בתו' והא הויא חציצה ותירצו של חליות משמע דכלי שיש לו בית יד צריך להטביל גם היד.
<h2>דף עד.</h2>
השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' או בן ט' מת קורעו ומוצי' דמו. בן ט' חי הלכה כרבנן דאמרי' שחיטת אמו מטהרתו והוא שלא הפריס על גבי קרקע וחלבו מותר ודמו אסור.
<h2>דף עה:</h2>
ההוא בן פקוע דנפל דובא עילויה אמר ליה זיל שחטיה ואע"ג דבהפריס על גבי קרק' טעון שחיטה ואסור חלבו וכ"ש דמו היינו משום מראית העין אבל דרוסה ושאר טרפות אינו אסור כן הוא בתוספות. השוחט הטריפה ומצא בה בן ט' חי הלכה כרבא דמותר בשחיטת עצמו ד' סימנין אכשר ביה רחמנא.
<h2>דף עו.</h2>
בהמה שנחתכו רגליה מן הארכוב' ולמטה כשירה, מן הארכובה ולמעלה טריפה. ואמרינן בפרק אילו טריפות [נ"ח ע"ב] לא אמרי' אלא ברגליה האחרוני' אבל ביד אפי' ניטל כשר דבעלת שלש או חמשה הויא מום לגבוה ושרי להדיוט. רב פפא מתני למטה מן הארכובה ומצומת הגידין ורכובה היינו הנמכרת עם הראש ואם נחתך או נשבר העצם ויצא לחוץ רכובה הנמכרת עם הראש ובעוף בעצם שיש בו קשקשי' למטה מצומ' הגידין צריך בדיק' כדי להתיר האבר וראוי להחמיר כי אין אנו בקיאין. ד' אצבעו' בשור הגדו' ובעוף לפי קוטנו אז אסו' האבר ומות' העוף והבהמ' ואם בסמוך לצומת הגידין נשבר או נחתך טריפה דאין אנו בקיאין בבדיקת צומת הגידין. ואם נשבר ועור ובשר חופין את רובו אפילו האבר מותר. וכן בעצם האמצעי אם נשבר למעלה מצומת הגידין ברחוק מקום אם עור ובשר חופין את רובו פי' עוביו ורוב הקיפו כשר ואם לאו בין האבר בין הבהמה אסורין. העצם הג' היא הקולית ובעוף הוא הרחב הדבוק לגוף ממש גם זה דינו שוה שאם עור ובשר חופין את רובו כשר גם האבר ואם לאו הבהמה והאבר אסורין. עוד כתב רבינו אבי"ה בין פרק תחתון לאמצעי יש עצם קטן המחברו ונקרא קופיץ התחתון. ובלשון המשנה בבכורות [מ' ע"ב] קורהו ערקום והיינו ארכובה ובין אמצעי לשלישי בחיבורן. גם שם יש עצם והיינו ארכובה עליונה. ועליו אמרו חכמים כנגדו בגמל ניכר וצומת הגידין דין פסיקתן מתחיל עילוי ערקומא שהוא התחלת עצם האמצעי ולמעלה עד כלפי הגוף שבע אצבעו' אם ניטלו צומת הגידין או נפסקו טריפה והבהמה דקה מהתחלת עצם האמצעי עד לאחר שנבלעו ונעשו רכים.
<h2>דף עו:</h2>
חד אלימי וב' קטיני. בעופא שיתסר ועתה אין אנו בקיאין בבדיקה להכי בכל מקום שנפסק בצומת הגידין טריפה פירשו בהלכות גדולות כל ספיקות שיבואו לחכם אי איכא ריעותא בצומת הגידים ואינו יודע אם נפסק אחד מהם וכן בוקא דאטמא דשף ולא ידע אי איעכיל ניביה וכן נשבר העצם ויצא לחוץ ולא ידע אי מחיים אי לאחר מיתה יש לו לאסור הכל ולא אמרינן נשחטה הותרה אלא דווקא במקום שיש לתלות בהית' כגון זאב נוטל בני מעיי' אבל דבר התלוי בחסרון חכמה לא. ואם נשבר העצם למעלה מן הארכובה וחזר ונתקשר שקורין ראיי"ר כשר. [ע"ז ע"א] השוחט את הבהמה ומצא בה שיליא נפש יפה תאכלנה. בכולי תלמודא הילכת' כמר בר רב אשי בר מחיורי דהכא ומיפך שבוע' וסימנך כולו הפך לבן טהור הוא.
<h2>דף עט.</h2>
אותו ואת בנו נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין. בתוספות (פירש) [פסק] כחנניא דנוהג בזכרים ובנקיבות היכא דאם ידוע בודאי יש להחמיר. ואמר ליה רבי אבא לשמעיה כי מעיילת כודנייתא לדייספק עיין דדמיין להדדי ועייל. והלכה כר' יהודה דאמר פרדה שתבעה אין מרביעין עליה אלא מינה ואין לקשור שתי פרדות יחד למשוך קרון או שום דבר אם אין ידוע ששוין הם מאב ומאם. עבי קלא רב אודניה וזוטר גנובתיה בר חמר'. צניף קליה זוטר אודניה ורבא גנובתיה בר סוסיא. אותו ואת בנו נוהג בבהמה ואינו נוהג בחיה ובעוף.
<h2>דף פא:</h2>
השוחט אותו ואת בנו ונמצא טריפה חייב אבל השוחט ונתנבלה הנוחר והמעקר פטור. [פ"ב ע"א] אותו ואת בנו או בנו ואותו חייב. שנים שלקחו פרה ובנה זה שלקח ראשון ישחט ראשון ואם קדם השני ושחט זכה.
<h2>דף פג.</h2>
בארבעה פרקים צריך המוכר להודיע אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט. ערב י"ט האחרון של חג. וערב יום טוב הראשון של פסח. [וערב] עצרת, וערב ראש השנה. וכדברי ר' יוסי הגלילי ערב יום הכפורים בגליל. פירשו בתוספות דבשאר מקום לא היו מרבים כל כך בבהמה אבל בכל מקומם מרבים בעופות ודגים וכן יש במדרש בראשית רבה פרשת ויכולו [י"א ה']. ומוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה צריך להודיע כי ידוע ששוחטין ביום אחד. תנא ואם לא הודיעו שוחט ואינו נמנע. בארבעה פרקים אילו משחיטין הטבח בעל כרחו שור שוה אלף ואין ללוקח אלא דינר כופין אותו לשחוט. יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה כמעשה בראשית.
<h2>דף פג:</h2>
כיסוי הדם נוהג בארץ ובחוצ' לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין ונוהג בחיה ועוף במזומן. אווזי' ותרנגולי' בביתו. ובשאינו מזומן, ונוהג בכוי מספק ואין שוחטין אותו ביום טוב, ואם שחטו אין מכסין דמו. השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה. פירשו בתוספות אם יש עפר תיחוח שמה אינו צריך שיתן מיהו לעיל [ל"א ע"א] משמ' דצריך דקאמרינן דמזמן עפרא דכולי בקתא ופירש רש"י דמזמינו בפה לכן טוב להחמיר ליתן עפר או להזמינו בפה.
<h2>דף פד:</h2>
השוחט לחולה בשבת לא יכסה ולמ"ש אם רישומו ניכר יכסה ויברך תחילה. [פ"ה ע"ב] השוחט וצריך לדם כיצד יעשה שלא יתחייב לכסות נוחרו או עוקרו.
<h2>דף פה.</h2>
השוחט ונמצא טריפה השוחט לע"ז חולין בפנים וקדשים בחוץ חיה ועוף הנסקלין רבי מאיר מחייב. וחכמים פוטרי'. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ראה רבי דבריו של רבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה בכסוי הדם ושנאו בלשון חכמים ובאותו ואת בנו איפכא.
<h2>דף פו.</h2>
חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן חייבין לכסות בינן לבין עצמן פטור מלכסות. וכן לעניין אותו ואת בנו ששחטו ואחרים רואין אותן אסור לשחוט אחריהן. בינו לבין עצמו רבי מאיר מתיר לשחוט אחריהן. וחכמים אוסרין. הורה רבי כר' מאיר.
<h2>דף פז.</h2>
ומאי שנא מתלמידי דרב כיון דאמר הב לן ונבריך איתסר למישתי פירשו בתו' מכאן היה אומר הרבינו יום טוב אם אדם אוכל ונזכר שלא התפלל יברך ברכת המזון ויתפלל ויחזור ויברך ברכת המוציא. ונחלקו בתו' דהכא ברוכי גמר משתיא הוא ולהכי הוי הפסק הבו ניברוך. וכן כיסוי הוי גמר שחיטה ולהכי איצטריך לשנויי איפשר דמיכסי בחדא ידא. אבל תפילה לא הוי גמר סעודה כדאמרינן פרק ערבי פסחים [ק"ב ע"א] הניחו שם מקצת (חבית) [חברים] כשהן חוזרין אין טעונין ברכה למפרע.
רבי יהודה אומר שחט מאה חיות יכסה ואחר כך ישחוט את העוף. ומודה רבי יהודה לעניין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת. פסק בספר התרומה דאסור לדבר בין שחיטת בהמה לבהמה או בין עוף לעוף (אבל) [אם] לא מעניין שחיטה כגון תן לי סכין או העוף וכיוצא בזה כמו [ברכות מ' ע"א] גביל לתורא דלא הוי הפסק והתיר לדבר בין שחיטה לכיסוי. ורבינו אבי"ה אסר. וטוב להחמיר. ואם דיבר בין שחיטה לשחיטה צריך לברך שנית אם דיבר דברים שאינם מעניין השחיטה. (ובמרדכי דף תשל"ג ע"ג כתב בשם ראבי"ה ובשם רבי שמואל ורבי קלונימוס לברך על כל שחיטה. ומביא אור זרוע שכתב דווקא בשני מינין עיין שם ובע"ד כתב בשם רבי שמואל הנ"ל שהחמירו רז"ל לברך כנ"ל שמא יסיח דעתו).
שחט ולא כיסה וראהו אחר חייב לכסות. תניא ושפך וכיסה, ביד יכסה ולא ברגל שלא יהא מצות בזויות עליו. מי ששפך יכסה, מעשה באחד ששפך וקדם אחר וכסהו וחייבו ר"ג עשרה זהובים. אבל אנו אין דנין כדאמרינן פרק הגוזל בתרא [פ"ד ע"ב] מידי דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו ואם קראו אחד לתורה ועמד אחר ואפילו קראו כהן ועמד ישראל פסקו התו' דאין לחייבו ואפי' תפס דקרא וקדשתו [ויקרא כ"א] אסמכתא בעלמא. דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם חייב לכסות נתערב ביין אדום רואין אותו כאילו הם מים. נתערב בדם בהמה רואין כאילו הן מים. רבי יהודה אומר אין דם מבטל דם. כיסהו ונתגלה פטור מלכסות. כיסהו רוח פטור מלכסות חזר ונתגלה אחר שכסהו הרוח חייב לכסות. [ע"ב] דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות. אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא. וכן הלכה.
<h2>דף פח.</h2>
אין מכסין באבנים ולא יכסה עליו את הכלי. מכסין בחול דק שאין היוצר צריך לכתשו ושחיקת אבנים ושחיקת חרשים ונעורת פשתן דקה ונסורת חרשים דקה וסיד ולבינה ומגופה שכתשו. [ע"ב] דרש רב נחמן אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח דתניא במדבר שורף טליתו ומכסה. אפר מיקרי עפר.
<h2>דף פט:</h2>
גיד הנשה נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית ונוהג בבהמה ובחיה בירך ימין ושמאל ואין נוהג בעוף. ונוהג בשליל. חלבו אסור. ר' יהודה אומר [אינו] נוהג בשליל וחלבו מותר. רב אלפס פסק פ' בהמה המקשה כר' יהודה. וכן רש"י דלא נקרינן לא חלבו ולא גידו. וראבי"ה חולק משם רב האי גאון. השיב ר' יצחק בר יהודה שצריך לנקר ירך חיה כשל בהמ' ובצנקרו"ן בהנז"א ובראש בוק"א אשר הגיד נכנס ושמנו כדתנן ונוהג בחיה ואין חילוק בין בהמה לחיה רק בחלבים הקרבים על גבי המזבח. ואין הטבחים נאמנים על גיד הנשה. וחכמים אומרים נאמנים עליו ועל החלב.
<h2>דף צא.</h2>
ת"ח לא יצא יחידי בלילה. פירשו בתו' אפי' בעיר דמזיקין מקנאין בו כדא' מסכ' ברכות [נ"ד ע"ב] ג' צריכין שימור דאי חוץ לעיר כל אדם בעי שימור כדא' [פסחים ב' ע"א] יצא ונכנס בכי טוב.
<h2>דף צב.</h2>
ברוך אופנים קאמרי ליה וקדוש שרפים א"ל. ופירשו בתו' ומה שאנו אומרים והאופנים וחיות הקודש לעומתם ברוך יאמרו חיות עדיפי משרפים וכן משמע בקראי דיחזקאל [א'] דחיות עם האופנים.
<h2>דף צב:</h2>
אמ' שמואל חלבו של גיד ישראל קדושים נהגו איסור. והכי הילכת' וכר' מאיר דאמ' מחטט אחריו כל מקום שהוא.
עולא אמר עץ הוא. בשאלתות פסקו דקנוקנות אסור מדרבנן. אמר רב יהודה אמר שמואל שני גידין הן פנימי סמוך לעצם חייבים עליו. חיצון סמוך לבשר אסור ואין חייבים עליו. לובן כוליא רב ורבי חייא חד אסר וחד שרי. רב אסי גיים ליה אמר אביי כוותיה דרב אסי מיסתברא מדאמ' חלב שהבשר חופהו מותר הכי נמי על הכליות ולא שבתוך הכליות. בתו' משמע דהכי הילכת' בלובן כוליא דשרי אכן רש"י כתב דטוב להחמיר. אבל בחלב שהבשר חופהו התיר. וחצר הכבד שקורין אבדי"ש המפסיק בין הכרס ובין הריאה אסר רא"ם אף כי הסירו קליפתן ואמרינן כי חלבו אסור וכן רבי' תם והאריכו בראיות. ור"י התיר וכן ספר התרומה רק יסירו הקרום לצד חוץ דחלב על הקרב שוכב עליו ואם הסירו חצר הכב' ולא נודע פנימי וחיצון, יסירו שני הקרומים משני הצדדים, ובערוך פירש דיותרת הכבד דקרא ודמייתי בתור' כהנים היינו אצבע הכבד חתיכת הכבד הקטן שבכבד הוא הקרב לגבי מזבח.
<h2>דף צג.</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל חלב שהבשר חופהו מותר. והאמר רבי אבא חיורא דתותי מותני אסורה, בהמה בחייה פרוקי מפרקא. אמר שמואל תרבא דקליבוסת' ענוש כרת זהו חלב אשר על הכסלים. ופי' רש"י עצם שקורין הנק"א חיורא דתותי מותני וקרום מפריד בין זה החיור, העליון אסור והתחתון מותר וכת' רא"ם וזה לשונו סמוך לזנב יש שומן האליה ועליה יש חלב הקליבוסתא ואותו חלב ושומן האליה דבוקין זה בזה ואין בניהן אלא גיד אחד לבן כעין קרום ומראהו כמראה שומן מה שעל הקרום אסור וענוש כרת ומה שתחתיו מותר מטעם שהבשר חופהו וצריך לגרור אותו [גיד] יפה יפה [ו]לפי שהוא לבן טועין בו בני אדם ואין יודעין להפריש בין חלב לשומן. חלב שעל המסס ובית הכוסות ענוש כרת וזהו חלב שעל הקרב. [לעיל מ"ט] תניא את החלב אשר על הקרב רבי ישמעאל אומר להביא חלב שעל גבי הקבה רבי עקיבא אומר להביא חלב שעל גבי הדקין הכי הויא לפי מאי דמסיק איפוך. ותו תניא מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף אף כל קרום ונקלף דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר מה חלב על גבי הקרב תותב קרום ונקלף אף כל תותב קרום ונקלף. ובחלב שעל גבי הקיבה קאמר [נ' ע"א] דאקשת כולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי דאייתרא ודאייתרא פליגי נמי בני בבל ובני מערבא בני בבל כרבי ישמעאל ובני מערבא כרבי עקיבא. ופירש רש"י דאנן בתר בני בבל גרירן. הילכך אסור לדידן אפילו דאייתרא. פירש רבינו יואל הלוי הא דתניא תותב קרום ונקלף הכל קאי על חלב הפרישה דהוא חלב המכסה את הקרב וכתב כי מעיינת בפירוש רש"י תמצא דכולן אחלב המכסה קאי (דפירושו) [דפירש] קרום ונקלף הקרום מעל החלב שאינו אדוק בו כל כך משמע הפרישה הוא התותב ותותב עצמו יש לו קרום ואותו קרום נקלף מעל החלב שעל התותב. ועוד לעיל באילו טריפות [מ"ט ע"א] דפריך מאי שנא ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות ופירש רש"י בסוף הכרס שקורין פנצ"א יש בו כעין כובע ושפת דופנו כפולה שתי דפנות אדוקים זו בזו (ושומן מחברן) וקורין לו בובלו"ן. מדקרי ליה שומן שמע מינה דסבירא ליה לרש"י דכשר וכן משמע מדפירש רש"י [צ"ג ע"א] דשרי חלב הדבוק על הקרב ולא אסר אלא חלב שעל המסס ובית הכוסות. ועוד האריך בראיות. ורבינו אפרים הקשה לו מההוא קרום ונקלף לא היה לו לומר אלא מה חלב המכסה שהוא תותב. ועוד למה מסירין הקרומים שתחת המכסה. ועוד קרא כתיב [ויקרא ג'] את החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב ועוד האריך בראיות. ופירש תותב היינו המכסה דהיא הפרישה קרום היינו שתחת המכסה והוא על חלב הנקלף ונקלף זהו חלב שתחת הקרום הדבוק לכרס. וכתב שבצרפ"ת וברומ"י ובלומרדיא"ה ואושטרי"ך בדילין הימנו ועונשים עליו כרת ובהילכות ניקור רבינו אבי"ה כתב ויטול גם החלב והקרום שעל הטחול ושעל הכרס כולו ושעל המסס ובית הכוסות. ובערפו"ט [נוסח מהר"י ווייל. ובארפורט] נוהגין לאיסור ובשאר הקהילות נוהגין להתיר. אמנם אילו אין נמנעים מכלים של אילו ומבישוליהם אך הכרס אין אוכלין בבואם לקהילות.
ריש מעיא באמתא בעיא גרירא וזהו חלב שעל הדקין. פירש רש"י ובספר התרומה הקיבה לאחר שמתקצרת והדקין יוצאין הימנה בעיא גרירא שיעור אמה. וכתב רא"ם כשהטבח מושך הדקין בעודן חמין לא ידבק חלב בהן וישאר בהדורא דכנתא הילכך הבא לאכול שומן הדורא דכנתא בעיא גרירא אמה, וצריך לתת לב ואם לא נודע איזה צד הקיבה צריך להחמיר מאד. ובמיימוני משמע דמעי שיוצא בו הרעי צריך גרירא. חוטין שבעוקץ אסורין. פירש רא"ם אצל הזנב יש חוטין ויונקין מחלב הכליות. חמשה חוטי אית בכיפלי שלשה מימין ושנים משמאל. תרי מפצלי לתלתא תלתא. ותלתא מפצלי לתרי תרי ואי שליף להו אדחמימי מישתלפי ואי לא בעי חטוטי בתרייהו. מדרבנן. פירוש החוטין ראשו האחד מחוברין בשדרה וראשו האחד מגיעין עד החזה לכן צריך ליזהר מאר לשולפו ומי שאינו עושה כן לא יוכל לחטט הכל והן נשארין בו בצד שלפנים שקונין מן הטבחים. חמשה קרומי הוו שלש משום תרבא ותרי משום דם דטחלי דכפלי ודכוליתא משום תרבא. דביעי ודמוקרא משום דם. חמשה חוטי הוו שלש משום תרבא ותרי משום דם דטחלי דכפלי ודכולייתא משום תרבא דידא ודלועא משום דם והנך משום דם אי חתכיה ומלחי' שפיר דמי.
<h2>דף צג:</h2>
אומצא דאסמיק. שנקרור"ה בלע"ז ביעי ומיזרקי חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי. שפדיה בשפודא מידאב דאיב דם ושרי. אותביה אגומרי פליגי בה רב אחא ורבינא והילכת' מישב שייבי ליה ושרי פירוש בחתיכה דבלא חתיכה לא שרי. ביעי פירוש ביעי זכר. רישא בכובשא תליא אבית שחיטה מידב דייב דם. אצדדין מיקוא קוי ואסור. אותביה אנחירא אי דץ ביה מידי שרי. יש מטמינים ראש כבש או גדי ועגל ברמץ ויש שעושין כן בתרנגולת ולכאורה היה נאסר כיון דלא דץ ביה מידי. אכן בתוספות ובספר התרומה התיר דדוקא בראש יש עצמות ודברי' המעכבי' הדם לצאת אבל בתרנגולת אין עיכוב ובה"ג האי מאן דמטוי רישא בשילומא צריך לאתנוחי בית השחיטה לתחת דנידוב דמא ואי אישתלי והפכיה מוקרא הוא דאסור רישא גופיה שרי משמע דלא אסיר אלא המוח משום קרומו. וגם חוטי הלחי משום דלא חתכן. ורגלים עושין גם להן כן רק חותכין ראשי טלפיהן (ויש מחמירין ומולחין הרגלים ומשהין שיעור מליחה ומדיחין קודם נתינה על האש כדי להסיר הטלפיים והשיער). וחוזרין ומולחין הרגלים שנית כי לא נקלט המלח בפעם ראשונה מפני הטלפיים והשיער. וכת' בספר התרומה דחומרא בעלמא הוא מליחה ראשונה דגומרי מישב שייבי ליה.
ואין הטבחים נאמני' עליו ועל החלב. אמר רב נחמן בזמן הזה נאמנים. ובפרק ח' דמאכלות אסורו' במיימוני כתב וכן בספר רוקח דאין אדם נאמן לשחוט ולבדוק לאחרים, אלא במוחזק איש טוב וכשר ויודע לשחוט ולבדוק. טבח שנמצא (תחתיו) [אחריו] חלב כשעורה מעבירין אותו. כזית אפילו בשנים ושלשה מקומות אף מלקין אותו. ואין תקנה להחזירו אם יראו אותו צעור ומתענה כדאמרינן פרק זה בורר [כ"ה ע"א] עד שילך למקום שאין מכירין בו ויחזיר אבידה דבר חשוב כדאיתא התם. ונראה לי דהני מילי שהזיד לעשות כן או ששגג מחמת שאינו יודע לנקר. אבל אם יוד' ושגג יקבל עליו תשוב' ולא יעבירוהו ולא ילקוהו. (ובהג"א באשיר"י מביא מא"ז בהרב' חילוקי' בדין זה דף קס"א ע"א וע"ב).
<h2>דף צד.</h2>
שולח אדם ירך לכותי. אם שלימה יוכל ליתנה בפני ישראל כי מקומה ניכר ולא יאכלנה עם גידה ואם חתיכה לא יתננה לכותי בפני ישראל שמא יקננה ישראל ויאכלנה בגידה. ואיבעית אימא במקום שמכריזין חיתוכה דכותי מידע ידעי. בתוספות ועל דא סמיך רבי לשלוח ירך וכל כיוצא בזה לישראל חבירו על ידי כותי בלא חותם דניכר הניקור. לא ימכור אדם סנדל ומנעל של מתה בכלל של חיה וכן אסור לגנוב דעת הבריות אפילו כותי. אפילו במתנת חנם אם לא בדבר שהיה להם להעלות על דעתם ולא עשו דאינהו אטעו אנפשייהו.
<h2>דף צה.</h2>
אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור. פרק אילו מציאות [כ"ג ע"ב] פירשו בתוספות וכן בספר התרומה דלא קיימא לן כרב מדקאמר [להלן ע"ב] ורב היכי אכיל בישרא משמע דלדידן ניחא ודווקא שמצאה במקום שהניח בביתו. אבל מצאה שלא במקום שהניח [או שהניח] ביד כותי אסור אם לא בסימן או בטביעת עין. וכן שכן דאסו' לשלוח חמין או פשטיד"א לתנור על ידי שפחתו (כותים) [גויה] או קערה מליאה תבשיל לבית חבירו והמיימוני והרבה גדולים פסקו כרב. תשע חניות מוכרי' בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ואינו יודע מאיזו לקח ספיקו אסור. והא דאמרינן חד בתרי בטל הני מילי דאינו ניכר האיסור וההיתר אך מעורבים יחד אבל הכא דאיסור ניכר כל קבוע כמחצה דמי. ובנמצא הלך אחר הרוב. ואפילו נמצא ביד כותי ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע כדאמר' התם בהתערוב' [זבחים ע"ג ע"ב] דפריך וניכבשינהו וניניידינהו. ומשני שמא יקח מקבוע. ואין לומר דהתם אם פירשו מעצמם כי הכא לא גזרי' דהא אמרי' התם ירעו (אך) [עד] שיסתאבו ולא מהני פירשו מעצמם. ויש לומר דלא חיישינן שמא יקח מן הקבוע אלא היכא דקבוע גופיה ספיקא הוי אבל הכא דקבוע ודאי מוכר נבילה לא חשדינן לאינשי ליקח נבילה. ולפי זה אם נכנ' זאב בעדר ודרס שנים או שלשה אפילו פרשו שנים או שלשה מן העדר לא נתירם מטעם כל דפריש מרובא פריש דגזרינן שמא יקח מן הקבוע. ורבינו תם התיר.
<h2>דף צו.</h2>
רב חייא בר אבין איתאבד ליה כרכשא ביני דני. אמר ליה אית לך טביעות עינא זיל שקיל לנפשיך. אמר רב הונא. מריש הוינא אמינא סימנא עדיף מטביעת עין דהא מהדרינן אבידתא בסימנא לכל אדם ולא בטביעת עין השתא דשמעינן להני שמעתתא אמינא טביעת עין עדיפא דאי לא תימא הכי היאך בני אדם מותרים בנשותיהן בלילה והיאך סומא מות' באשתו אלא בטביעת [עין] דקלא. ותדע דאילו אמר לחבריה קרי לפלניא דאית ביה האי סימנא לא ידע ליה ואילו אית ליה טביעת עין ידע ליה. פעם אחת נתפסו יהודים ונטלו הכותים כל אשר להם וכשנתפשרו והוחזר את אשר להם ומצאו קדירותיהם בשומן אווז ואמרו שהכירום בטביעת עין כאשר הניחו אותם והיה נראה לי להתירם דלא גרע מטביעת [עין] דקלא. הנוטל גיד הנשה צריך שיטול כולו וצריך לחטט אחריו וכן הלכה.
<h2>דף צו:</h2>
ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טע' הרי זה אסור' כיצד משערין אותו כבשר בלפת. משמע דנותן טעם אירך לבדה קאי ורוטב לא מסייע לבטל. ואפילו לפי המפרשים לקמן [ק"ח ע"א] גבי לא ניער וכיסה דשאר החתיכות מסייעות לבטל הכא דגיד מחובר בירך אין הרוטב ושאר החתיכות מסייעות לבטל. אם יש בה בנותן טעם לפירוש רבינו אפרים ניחא דאין הקליפה סביב הגיד מצטרפת לגיד אבל למאי דפסקינן חתיכה נעשית נבילה אף בשאר איסורין דלאו בשר בחלב צריך לומר אם יש בה ובקליפה סביב הגיד בנותן טעם דקליפה נאסר' כבר מן המליחה. אמר שמואל לא שנו אלא נתבשלה אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. לאו דווקא לגיד דנטילת מקום צריך כדאמרינן פרק כיצד צולין [פסחים ע"ה ע"ב] נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו יטול את מקומו. ומיהו נראה לי דרוטב מפעפע טפי. אמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור למיכל אפילו מריש אוניה. ואפילו מלמטה למעלה מפעפע החלב. ומה שנהגו חתיכה שנמלחה כל צרכה ואחרי כן נפלה לציר חציה אוסרין מה שבציר והשאר מותר היינו משום שהדם לא מפעפע ואף על פי שיש בו שמנונית דמפעפע מכל מקום מאיזה טעם יאסור השמנוני' מכח הדם כיון דדם אינו מפעפע לא יאסור השמנונית יותר מן האיסור עצמו דהא בשר שנמלח קיבל טעם מן המלח למה לא יהיה אסור הלא המלח בלע מדם אלא אינו אוסר יותר מהאיסור עצמו.
<h2>דף צז.</h2>
חלב דמפעפע. ואם תאמר הא גבי גיד איכא נמי שומנו ויש לומר לא יאסור שומנו יותר מן הגיד עצמו. כחוש הואי וכחוש אינו מפעפ' אי [נמי] הוה ששים מן החלב. כוליא שניצולה בחלבה הואי ומפסיק קרמא. אמור רבנן בטעמא מין ושאינו מינו דהיתרא. מין ושאינו מינו דאיסורא לטעמא קפילא ואי ליכא קפילא אי נמי מין במינו בששים. פירש רש"י דרבא אליבא דרבנן קאמר אבל איהו סבירא ליה כרבי יהודה דמין במינו לא בטיל כדמוכח פרק בתרא דע"ז [ס"ו ע"א] גבי חלא וחמירא, וכן כתבו רבינו אבי"ה וגדולי אשכנז. אבל רבינו תם פי' דההיא פר' השוכר מיירי בטבל ויין נסך אבל מין במינו בשאר איסורין בששים וכתב בספר התרומה דנהגו כמותו.
<h2>דף צז:</h2>
הנהו אטמהתא דאימלחו בגידא דנשיא שיילו למר בר רב אשי ואמר להו אבא שרי. והילכתא כוותיה. ביצה בששים. פירשו בתוספות הוא הדין לכל איסורין. והני מילי דאית ביה אפרוח. פירשו בתוס' הוא הדין יש בה דם.
טיפה שנפלה על דופן כלי מבחוץ מספקא לן פרק דם חטאת [צ"ו ע"ב] אי מפעפע בכל הכלי או לא הילכך כשנפלה כנגד הרוטב ויש ברוטב ששים מן הטיפה מותר ממה נפשך אי מפעפע בתוך הכלי הרי נתבטלה ואם לא יתפשט אז לא יאסור. אבל אם נפל בריקן שמא מפעפע בדופן הכלי עד סמוך לרוטב כל כך שאין ס' מן הטיפה ונעשה אותו מקצת הכלי נבילה לפיכך צריכה להצנינה קודם שיערה. ומהר"ם ז"ל היה רגיל להורות אם יש בתבשיל ששים פעמים ששים נגד הטיפה שנפלה מותר וטעמא דמילתא דהטיפה נותן טעם סביבותיה עד ס' נעשית הקדירה חתיכה דאיסורא וצריך ששים בתבשיל לבטל אותו ס' והתבשיל מותר והקדירה אסורה ולעולם כנגד כולה משערינן דלא ידעי' כמה נפקי מינה הילכך לעולם אזלינן לחומרא. אם בישל איסור בקדירה של היתר לא משערינן בששים כי אם ברוטב וחתיכה של היתר ולא מאי דבלעה הקדיר' מן ההיתר. ואם בקדירה של איסור בישל היתר צריך לשער נגד כל הקדירה דלא ידעינן כמה אסורה נפק מינה. והני מילי כשהיא בת יומא אבל אינה בת יומא מותר התבשיל. וכן היכא שתחב כף של איסור בתבשיל של היתר אם כף של מתכת היא משערינן בכל הכף דמתכת חם מקצתו חם כולו. אבל כף של עץ לא משערינן אלא במה שנכנס מן העץ בתבשיל. וכתב רבינו אבי"ה כיצד משערין בס' נגד הכלי מביאין כלי מלא מים וממלאין הקדר' האסורה מאותן מים עצמן ויתן הקדירה האסור' באותו כלי גדול והמים היוצאים הן הן שיעור דופני הקדרה האסורה אם יש ששים כמותו כשירה.
<h2>דף צח:</h2>
למקום חתך. צריך לחתוך ההיתר עמו. לא נצרכה לטעם כעיקר דבקדשים אסור ובחולין מותר. לפירוש רש"י טעם כעיקר מדרבנן כמין שנפל לאינו מינו. ורבינו תם גרס להיתר מצטרף לאיסור אבל טעם כעיקר מדאורייתא במין ושאינו מינו. ונפקא מינה אם נשפך ולא שיערו לרש"י הוי ספיקא דרבנן ולקולא ולרבינו תם ספיקא דאורייתא לחומרא. ואם אינו יודע לשער. לא קרי ספיקא ויחמיר.
<h2>דף צט:</h2>
יש בו כדי להחמיץ ואין בו בנותן טעם משמע דבית שאור או דפוסי כותים אף על פי שמרובין ממגבן אינו קרוי טעם. שאני ציר דזיעה בעלמא. ואסמכתא בעלמא הילכך מותר לקנות הרינג"ש וכל דגים כשרים מן הכותים ולא חיישינן דילמא מלחו עם דגים טמאים דספיקא דרבנן. אבל האדם הרואה דגים טמאים מלוחים אצל דגים טהורים לא יקנם. והילכתא אין בגידין נותן טעם. לפי זה אסור בהנאה ואסור ליתנו לכלבו ולחתולו. ויש שאוסרין למכור הגיד עם הניקור ויש מתירין שאין הכותי נותן המעות אלא על דבר שיש בו טעם.
<h2>דף ק.</h2>
גיד הנשה שנתבשל עם הגידין אם מכירו בנותן טעם ואם אין מכירו כולן אסורין וליבטל ברובא בריה שאני. צריך עיון למה קרי גיד בריה אלא כל דבר כשהוא שלם יש לו שם וכשנחסר אבד שמו קרי בריה כגון גיד כשהוא שלם קרי גיד וכשנחסר קרי חתיכת גיד. וכן חתיכת נבילה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם שאר חתיכות אם מכירן בנותן טעם ואם אינו מכירן כולן אסורות. וליבטל ברובא (שני) [שאני] חתיכות הואיל וראויה להתכבד בה בפני האורחין. ואם פירש אח' מהם לא אמ' כל דפריש מרובא פריש דאיכא למיגזר שמא יקח מן הקבוע. ודבר שאינו בריה ולא חתיכה ראויה להתכבד מותר ואפילו מדרבנן ואפשר דאסור לאדם אחד לאוכלו דממה נפשך יאכל איסור אך לשנים מותר. חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות. ומיירי כגון שיש חתיכת היתר חוץ לרוטב ונבילה בצידה וקיבלה טעם ואחרי כן מנער הקדרה (ועתה) [וא"ת] למה לי שקבלה טעם הלא נאסרת במשהו במינה. ואמר רבינו תם נהי דמיתסרא מכל מקום לא נעשית נבילה אם לא שקיבלה טעם. וה"ר אפרים מדקדק מכאן דבכל איסורין חוץ מבשר בחלב לא אמרינן חתיכה עצמה נעשי' נבילה ולא בעי ששים אלא לשיעור האיסור הילכך אי לא קיבלה טעם לא היתה אוסרת שאר חתיכות.
<h2>דף ק:</h2>
סלק את מינו כמי שאינו, ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. נראה כשם שצריך ברוטב ששים לבטל חתיכה כן צריך ששים בחתיכות לבטל הרוטב שנבלע בחתיכות.
<h2>דף קג:</h2>
כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגי' וחגבים. הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים. ואסור להעלותן עם הגבינה על השלחן חוץ מבשר דגים וחגבים. פירשו בתוספות הוא הדין דמותר לבשל. [ק"ד ע"ב] העוף לא עולה ולא נאכל דברי בית הילל באיזה שולחן אמרו בשולחן שאוכ' עליו אבל בשלחן שסודר עליו התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש.
<h2>דף קד.</h2>
מדקתני הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים מכלל דאסור בבשר עוף וה"ה לבני מעיים וקרביים לב וקיבה וסתמא כרבי עקיבא דאמר כל מידי דמימלך עליה שליח מיניה הוא. ובר פלוגתא דרבי עקיבא הוא רשב"ג אומר בנדרים [נ"ד ע"ב] קרביים לאו בשר ואוכליהון לאו בר איניש. והא דקתני הכא מותר בבשר דגים וחגבים מוקי לה בנדרי' בהקיז דם או כייבין ליה עיניה בתחילת אוכלא דדגים קשי ליה. בגי' מצאתי כתוב אבל בשאר יומין לא ואפילו יומי דהקזה נמי משמע עיין קצת בתוספות, ע"כ בגי'. דתניא חלת חוצה לארץ אסורה לזרים ונאכלת עם הזר על השולחן הכי איתא במסכת חלה [פ"ד מ"ח] רשב"ג אומר שלש ארצות לחלה מארץ ישראל עד כזיב חלה אחת. מכזיב עד הנהר ועד אמנה שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור יש לה שיעור דהיא עיקר ושל כהן אין לה שיעור דאינה באה רק שלא תשתכח תורת חלה. מנהר אמנה ועד לפנים ב' חלות של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור וטבול יום אוכלה. רבי יוסי אומר אין צריך טבילה. ואסורה לזבים ולזבו' ולנדה וליולדות ונאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכל כהן שירצה. פירוש אפילו אינו חבר. (עיין בתו' דף ק"ד שם מפורשים הטעמים). ומה שאין אנו נוהגין שתי חלות דאין אנו סמוכים לארץ ישראל כמו אותם וליכא למיגזר משום תבואת ארץ ישראל כדאמרינן בפרק עד כמה [בכורות כ"ז ע"א] ואכיל לה כהן קטן או כהן דטבל לקריו וכהן טמא יכול לבטלו ברוב חולין ולאוכלה בטומאתו. ומה שלא תיקנו שתי תרומות כמו חלות דכל אדם יש לו עיסה. אבל שדה מילתא דלא שכיחא. ובמקום שנהגו להפריש חלה שנייה נראה לי דצריכה שיעור אחר. וכתבו התוספות דחלה שנייה אינה מדמעת. וכל שכן דאינה טובלת. גם בתוספות דחרב הרי הוא כחלל אין הכהן מוזהר עליו.
<h2>דף קד:</h2>
תני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן. פירש משום דסבר בשר עוף בחלב דרבנן או כבית שמאי דאמר העוף עולה ולא קיימא להן הכי.
<h2>דף קה.</h2>
אמר רב חסדא אכל גבינה מותר לאכול בשר. אכל בשר אסור לאכול גבינה. ואפילו אחר בשר עוף פירש בהלכות גדולות ורבינו תם ורא"ם דהיינו בלא קינוח והדחה אבל בקינו' והדחה שרי אפילו באותה סעודה. אמר מר עוקבא אנא אהא מילת' חלא בר חמרא דאילו אבא כי הוה אכיל האידנא בישרא לא הוה אכיל גבינה עד למחר כי השתא ואילו אנא בהא סעודתא לא אכילנא בסעודה אחריתי אכילנא. באלפסי מוכח מהכא דאכל בשר אסור לאכול גבינה כשיעור שש שעות דלא כפירוש רבינו תם והלכות גדולות אבל בתוספות פירשו דאחר שבירך ברכת המזון יכול לאכול גבינה ונראה דווקא אחר בשר אסור אבל אחר שלקי"ק וכיוצא בזה או בצים מטוגנים בשומן דליכ' בשר בין השיניים סגי בקינוח והדחה ונטילת ידים. והלכתא בכל מילי הוי קינוח בר מתמרי קימחא וירקא וטוב לשרות פת ביין או בשכר או במים ולאוכלו דהוי קינוח והדחה. אמר רב אידי בר אבין מים ראשונים מצוה, אחרונים חובה. בתוספו' ובה"ג דאין לברך עליהם ועתה אין צריכין מים אחרונים דאין מלח סדומית מצוי בינינו. אמצעיים רשות. מים ראשונים ניטלין בין על גב קרקע, בין על גב כלים. אחרונים אין ניטלין על גב קרקע. מ"ר ניטלין בין בחמין בין בצונן, אחרוני' אין ניטלין בחמין שיד סולדת בהן שמפעפעין הידים ואין מעבירין הזוהמא. [ע"ב] אמצעים רשות לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל פירוש שניהן בשר או שניהם של גבינה אבל בין תבשיל בשר לגבינה שלפניו חובה. ורבינו תם פירש בענין אחר מים ראשונים צריך שיגביה ידיו מים אחרונים ישפיל ראשי ידיו עיין פרק קמא דסוטה [ד' ע"א].
<h2>דף קו.</h2>
חזנהו דשדו מיא מפומא דחצבא. צריך אדם לשפוך מעט מים מן הכד טרם ישתה. דפסקינהו בבת בירתא. והא דאמרי' (בנדרים) [בנזיר ל"ח ע"א] דרביעית דמקוה בטלוה דילמא לעניין הטבלת ידים לא ביטלו. אי נמי הכא במחוברים למקוה. ופירש רב אלפס בהא דחזקיה פרק אלו דברים [נ"ג ע"ב]. מים שנפסלו משתיית בהמה, בכלי פסולים, בקרקע כשרים. פירשו בתוספות דווקא בצלולים וסרוחים אבל נפסלו מבהמות מחמת טיט אף בקרקע פסולין. שמע מניה אין מזמנין על הפירות ושמע מינה שנים שאכלו אפילו פת מצו' לחלק. ופסקו התוספות דעתה אין לנו הסיבה על היין ולכך כל אחד מברך לעצמו בורא פרי הגפן ואינו פוטר חבירו וכל שכן על שכר ופירות וכן פסקו התוספות בברכות [מ"ב ע"א] אכן לפי שראיתי מנהג פשוט דביין לעולם אחד מברך לכולן נתתי אל לבי לומר דילמא בצרפת לא היו רגילין לקבוע אבל באשכנז רגילין דקבעי על היין ואחד מברך לכולן אבל בהא מודינא שנים או שלשה הבאים לבית אדם אחד ונותנין להם לשתות יין דרך עראי אין אחד מברך לכולן אך כל אחד מברך לעצמו. אין נטילת ידים לפירות.
<h2>דף קו:</h2>
וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילת ידים. מסקנת התוספ' צריך ליזהר בטיט ובצק שתחת הציפורן אבל במיעוטו שאינו מקפיד אין לחוש וטבעות הידים עיין פרק במה אשה [ס"ד ע"ב]. ושמואל אמר עד פרק בין לחולין בין לתרומה. פירש עד פרק היד בתוספות קיבורת מקום הנחת תפילין מקום קביצת בשר שבזרוע. נוטל אדם שחרית ומתנה. דוקא שאינו מוצא מים בסמוך ודווקא כשהתנה.
<h2>דף קז.</h2>
דלא אתו מכח גברא. פירש צריך לבא מכח גברא כרבי יוסי [ידים פ"א מ"ה]. ואם נטל ידו אחת ושפשפה בחבירתה טמאה. ואם שרו פת במים או הדיח בהם הכלים פסולים המים. ואם הדיח נחתום ידיו בהם כשרים. וצריך לשפוך על ידיו שלשה פעמים פעם ראשון להעביר הטיט ופעם שני לטהר הידים ופעם שלישי לטהר המים ומיהו אם בפעם אחת שפך הרבה סגי בשטיפה אחת רק שהסיר הטיט תחילה. קפדיתו אחזותא ואמנא. אמר ליה אין כלי גדול ונקוב בצדדין וברזות קבועות בו כשנוטל ידיו מושך הברזא וקילוח ראשון קרוי כח גברא ותוחב הברזא מיד בנקב וחוזר ומושכה וראייה להתיר מכיור לבית המקדש. ואם אבן חלול נקבע בכותל ויש לו דדין עיין פרק המוכר את הבית [ס"ו ע"ב]. דקאתי משיירי טהרה. דתחילה היה רביעית הילכך נוטלין שנים. מגופת חבית. פירשו בתוספו' כעין כיסוי כוסו' כסף שיש לו בית קיבול אך אם מושיבין אותו שלא (במסומן) [במסומך] אינו מחזיק רביעית הכי תנן מסכת ידים [פ"א מ"ב] נוטלין מים מכלי גללים כלי אבנים ואין נותנין מים בחפניו. ולא בדפנות ולא במגופת חבית אלא בכלים. כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין המנו. אם לא שיחזיק רביעית (ו)למטה מן הנקב ויטול דרך הנקב כי למעלה מן הנקב לא יקרא כלי. ובספר המצות קטן החמיר בזה אך משניקב פחות מכונס משקה. פחות מכביצה ולא בירך אחריו. אבל לפניו צריך לברך ואפי' פחות מכזית.
<h2>דף קז:</h2>
והילכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים, מאכיל אינו צריך נטילת ידים. אוכל במפה צריך נטילת ידים. התם משום שיבתא פירש רבינו חיים רוח רעה ועתה אין נזהרין מלתת פת לתינוק בלא נטילת ידים משום דאותו רוח רע אין מצוי כמו דאין חוששין לגילוי. ועוד פירש רבינו תם דצריך כל אדם ליטול ידיו שחרית ביום הכיפורים דלא גרע מהא דידיו מלוכלכות בטיט [יומא ע"ז ע"ב] ומהא דאמר [שבת ק"ח ע"ב] יד לפה לחוטם תיקצץ.
רבי שמעון בן גמליאל אומר ב' אכסנאים אוכלין על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה ולא אסרו אלא בתפיסה אחת. פירש מכירין זה את זה ואין הפסק ביניהן כגון קנקן וכיוצא בזה להיכר ויש גורסים גירסא אחרת אכן נוהגין כדפי' להתי' על ידי הפסק.
<h2>דף קח.</h2>
טיפת חלב שנפלה על חתיכה אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה. (בצד) [ניער] הקדרה אם יש בה בנותן טעם בקדירה פירשו בתוספות מיירי שהחתיכה כולה חוץ לרוטב דאי מקצתה ברוטב כי נמי לא ניער מסייע הכל לבטל הטיפה ומכאן יש להוכיח דבר הבלוע אינו נפלט ממנה לאחרת שאצלה אלא על ידי רוטב. ואף למאן דאמר איפשר לסוחטו מותר ופי' המשנה אם יש בה בנותן טעם פי' בטיפה וכל החתיכו' מסייעות לבטל הטיפה מכל מקום יש אומרים הגמרא [להלן ע"ב] דקאמר אי לא ניער וכיסה כלל מיבלעה בלעה מיפלט לא פלט אלמא דדבר הבלוע בחתיכה לא יצא ממנה אלא על ידי רוטב אבל חתיכה האסורה מחמת עצמה כגון נבילה או בשר וחלב שהן חמין ונוגעין זה בזה בולעין בלא רוטב. ומטעם זה התיר הרמז"ל קדירה של בשר וקדירה של חלב שנוגעין זה בזה חמין דאינו נפלט דבר הבלוע אלא על ידי רוטב (וכן חתיכה הבלוע על ידי רוטב) וכן חתיכה הבלוע מאיסור ונוגעת בחתיכה אחרת בלא רוטב לא תאסר אותה. רבינו יב"ק ז"ל כשבא מעשה לידו מכף חולבת שהיו מגיסי' בו בקדירה של בשר או איפכא רצה לשער בס' לקח כלי מלא מים והכניס כף האיסור לתוך מים כמו שהכניס הכף בקדיר' ומים יוצאי' כפי עובי הכף בכלי אחר וחוזר וממלא הכלי מים ומכניס הכף ס' פעמי' בכלי ומילא בכל פעם הכלי ואם בקדירה היתר מהחתיכות ורוטב וירק כמו המים שיצאו מן הכלי אז היה מתיר כי הם ס' כנגד האיסור.
<h2>דף קח:</h2>
שנפל לתוך יורה רותחת דמיבלע בלע מיפלט לא פלט. והקשו בתוס' אנו רואין כשנותנין ירק או בשר שומן בקדירה מראית המים משתנה. ופירש רשב"ם מיפלט לא פלט עד שיהא שבע להבלוע ולפי זה כשמגעיל אדם כלי צריך להשהותו בהגעל' עד לאחר שיהא שבע לבלוע. ודבר תימה מי בקי בזה ופיר' ר"ת מיפלט לא פלט מה שנבלע בה אבל מה שהיה בו תחילה לפלוט פולט ולפי זה היה מותר להגעיל כלי בן יומו אם אין במים ששים מן הכלי הנגעל. ובערב פסח קודם ארבע שעות דלא מטא זמן איסורא אין לחוש אך מכל מקום יש ליזהר שלא להגעיל אלא כלי שאין בן יומו כי רגילין להגעיל כלי כותים וכלי בשר וחלב יחד וקנקנים כלי כסף וכיוצא בזה שמשתמשין בהן צונן אין טוב להגעילן עם כלים שמשתמשין בהן חמין אך יכשירום על ידי עירוי שלש ימים מעת לעת אך ישפוך המים בכל יום וימלאם שנית וקדירה או מחבת שיש עליהן טלאי צריך להסיר הטלאי ולהגעיל הכלי לבד והטלאי לבד ואחר כך יחברם או ילבן הכלי עם הטלאי.
<h2>דף קט.</h2>
הלב קורעו ומוציא דמו. לא קרעו קורעו אחר בישולו פי' צלייתו אבל בישול לב בלא מליחה או בלא קריעה נאסר הלב כדפירש רבינו תם דהא דאמרינן פרק כיצד צולין [ע"ד ע"ב] שאני לב דשיע היינו לפי מעיקרא דלא ידע כבולעו כך פולטו אבל לב שנמלח ונקרע אין בו איסור כלל. ואם צלו (נראה לי בשלו) תרנגולת שלימ' ושהתה כדי מליחה והלב דבוק בתוכה מותרת דאין עוף שאין בו ששים מדם הלב. אבל אם חתיכת תרנגולת והלב בה בלא מליחה או בלא קריעה צריך ששים מדם הלב. כחל לפירש רש"י לצלי בעי קריעה שתי וערב ואם לא קרעו כלל מותר בדיעבד אבל לקדיר' בלא בשר או לפשטידא בעי קריעה שתי וערב וטחו בכותל ואם לא עשה כן אסור בדיעבד. ויש מקומות שאין נוהגין כלל לבשלו אפילו בקדירה לבדה דחייש שמא יבשלו באותה קדירה בשר. ולפי' רבינו תם לצלי ולפשטיד"א מותר לכתחי' בקריעה מועטת וכן לבשלה בקדירה לבדה. אבל קרעה שתי וערב וטוחה בכותל מותר לבשלה עם בשר ונהגו להחמיר כפירש רש"י והיכא שצלו כחל ועדיין רותח מותר לחותכו בסכין של בשר כדפריש ר"י גבי כחלא תותי בישרא [להלן קי"א ע"א]. ופשטידא של כחל ירחיקנה בתנור משאר פשטידא לבלתי יגעו בה וגם כשיוציאוה רותחת מן התנור לא יניחנה על גב האחרות או תחתיהן כל זמן שהם רותחות.
<h2>דף קי.</h2>
רב בקעה מצא. ואנו אוכלים אפילו כחל מניקות דסמכי' אעובדא דרבין דלא אכיל [ו]מסתמא היינו מניקה ומסיק דמותר ופירשו התוספו' דאין חילוק בין מניקה ובין אינה מניקה.
<h2>דף קי:</h2>
חולי מיעיים פטור מתפילין. טלית שאולה פטורה שלשים יום. פירשו בתוספות מכל מקום מצות עשה שמתן שכרה בצידה אין כופין. וצדקה הא דאמרי' [ב"ב ח' ע"ב] ואכפייה פירש בדברי'. אם ירצה אדם יכול לברך כשישאילו לו. ואם מצא טלית בבית הכנסת ואין בעלה שם להשאילה לו אם היא מקופלת לא יברך ואם אינה מקופלת יברך דניחא לאיניש לקיומי מצוה בממוניה. והוכיחו התוספות דמשאיל או מלוה לחבירו סתם אין יכול לתובעו תוך ל' יום.
כבדא מה אתון ביה. פירש רש"י דמיירי אחר מליחה ומסיק דאסור לבשלו. ורבינו תם פירש דמיירי קודם מליחה ונהגו כרש"י שלא לבשל כבד כי אם אחר צלייה והדחה וגם נהגו לצלותה מיד אחר מליחתה. ושמעתי משם מורינו הרב רבינו יצחק מדורא דלאו משום איסור נהגו כן, אך טבע כבד כן הוא שנרקב כשמשהין אותו במלח וטוב להחמיר כי לא דבר ריק הוא שנהגו כן. אם הכבד דבוק בעוף ונתבשל ואין ששי' בעוף לבטלו כל העופות שנתבשלו עמו אסורין לפירש רש"י דמין במינו לא בטיל. אבל לרבינו תם דפסק מין במינו בטל כאשר נוהגין צריך ששים בשאר העופות וברוטב לבטל כל (הגוף) [העוף] ולא מסייע אותו עוף לשאר עופות לבטל הכבד כיון דמחובר בו כדאמרינן לעיל [צ"ו ע"ב] ירך שנתבשל בו גיד הנשה ואם צלו עוף והכבד מחובר בו מותר כבולעו כך פולטו כדאמרינן פרק כיצד צולין [ע"ד ע"א] האי מלייתא שריא וקולף סביב הכבד וזורקו ואם העו' ממולא בבצים ואין בו ששים בכבד כגון שהכבד שלם אסור משום דהוי כבישול. ובשם רש"י כתבו אם נמצא חתיכת כבד בחתיכת בשר בפשטיד"א אם אין בחתיכת הבשר ששים בכבד אסור הכל דקימחא דידן חיוורתא דאסר פרק כיצד צולין [שם ע"ב]. ורבינו אבי"ה התיר מטעם דאיסור הבלוע אינו נפלט מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אך ציווה לקלוף הרבה. וכן בשר שלא נמלח אם נתנוהו בטפילה יחתכו סביב הבשר וזהו לפי סבר' רבינו אבי"ה דלא מצריך ששים לצלי אבל אנו דנהיגינן להצריך לצלי ששים גם פשטיד"א צריך ששים ואפילו אם יש ששים יקלוף (וזה דלא כשערי דורא ולא כמהרא"י שאביא לקמן [קי"ב ע"א] סימן ק"ל). בהלכות גדולות האי מאן דמטוי כבדא בשילומא בעי למיקרע שתי וערב וחיתוכ' לתחת וכל זמן שלא נצלת יפה אין לחותכ' בסכין בשעה שהיא רותחת.
<h2>דף קיא.</h2>
אבל טחלא שומנא בעלמא הוא. היינו גוף הטחול. אבל דם הטחול אסור כדאמרי' בכריתות [כ"א ע"ב] ומותר לבשלה אף עם בשר. במיימוני. בין כבדא בין כחלא עילוי בישרא לכתחילה אסור תותי בישרא שרי. והוא הדין במליחה אם נמלחו כבד או כחל עם הבשר בדיעבד. וכתבו הגדולים משפודי דידן בין תותי בין עילוי אסור לכתחילה דמהפכין ליה. וכתב רבינו אבי"ה דשפוד שצלאו בו כחל אסו' לכתחילה לצלות בו בשר עד [ש]ילבננו דחלבא סריך וכבד שצלאו בשפוד מותר לצלות בו בשר מיד ולא דמי לכבדא עילוי בישרא דבשר רך לבלוע ועץ או ברזל קשה לבלוע ודמא מישרק שריק. ואף על פי שיש בכבד רוב דם ומיהו שאר גאונים החמירו בזה.
<h2>דף קיא:</h2>
אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח. צונן בעיא הדחה עיין פרק קמא [ח' ע"ב]. קערה שמלח בה אסור לאכול בה רותח. יש מקשי היכי דמי שהבשר (פירוש שמלחו בה) מותר ורותח אסור לאכול בה. ומתרץ בקערה של חרס אף על גב דמנוקבת היא קבילה טעם הציר דהוי רותח ורבינו אבי"ה תירץ בעניין אחר (תמצא במרדכי דף תש"ז עמוד ד') אך זה התירץ הוא בגיליון ספר המצות קטן. כבוש כמבושל. יש רוצה לומר דכבו' מיירי שלשה ימים דומיא דעירוי דמסכת ע"ז [ל"ג ע"א], אכן נוהגין לקרות כבוש כ"ד שעות כדאמרינן [פסחים מ"ד ע"ב] בשר בחלב חידוש דאי תרי ליה כולי יומא בחלבא שרי וכי בשיל ליה אסור משמע דתרי כולי יומי בישול הוא ומאותו טעם אוסרין בשר שנשרה במים יום וליל טרם שנמלח אבל כשלא נשרה כ"ד שעות שרי.
דגים שעלו רותחין בקערה מותר לאוכלן בכותח דהם נותן טעם בר נותן טעם. פירש רבי יהודה בר נתן דווקא עלו אבל נתבשלו אסור ור"י פירש הא דאמרינן נתבשלו לא היינו נצלו אבל נתבשלו שרי דהוי שלשה נותני טעם. לפי זה בצים שנתבשלו במחבת חולבת מותר לתתן בתוך בשר דאיכ' ג' נותני טעם להתיר. וקערות חולבות בני יומן שהודחו במחבת של בשר או איפכא והמחבת אינה בת יומה או שאר קערות שאינן בני יומן אותן שאינן בני יומן מותרין כי לא קיבלו טעם גמור אך ג' נותני טעם הן להיתר. ואותו שהן בני יומן פשיטא דמותרין כי לא קיבלו טעם אלא מדבר שאינו בן יומו. ואם הקערות אינם מקונחות או שניהן בני יומן אסורין שניהן דטעם בשר בחלב נבלע במים. הגה, בשם רבינו ברוך אפי' בכלי ראשון מצאתי בסמ"ק לעניין הצרכת [ששים בעינן] אפילו שאינה מעלה רתיחות רק (שאינה) [שתהא] רותחת לבד שהיד סולדת בה.
צנון שחתכו בסכין אסור לאוכלו בכותח הילכך צריך ליזהר שלא לחתוך בסכין חולבת לא שומין ולא בצלים ולא ראשי כרישין לבשלם עם בשר ואם עבר וחתכו לא סגי בהדחה. ואם נתנם לבשל בבשר מותרין בששים לבטל טעם הסכין הבלוע בירק דאין זה רק מעט. אבל אם חתכו בסכין של כותי אז הירק נעשה כולו חתיכה דאיסורא ואין חילוק בסכין בין בן יומו ואינו בן יומו כדאמרינן פרק אין מעמידין [ל"ט ע"א] גבי חלתית מחליא ליה ומשוי ליה לשבח. ואותו גנגביר"א שחותכין הכותי' בסכיניהם טוב למנוע מלאוכלו אבל קישות גריר ליה לבי פיסקי דאינו חריף. ואם חתך בו לפת שפיר דמי לחתוך אחרי כן אפילו צנון לפי שלפת מבטל טעם הצנון. ודווקא לפת אבל חתך בו לחם או פרי אחר שאינו חריף אסור לחתוך בו צנון.
<h2>דף קיב.</h2>
מהו לאנוחי כדא דכמכא אמר ליה אסור. ומכאן אין לאסור להניח כד של חלב וכד של שומן בתיבה אחת דזהירין בהן שלא יפלו זה לתוך זה. ההוא בר יונא דנפל לכדא דכמכא שרייה רב חיננא מפשרוניא. אמר רבא מאן חכם למיעבד כי האי מילתא אי לאו רב חיננא סבירא ליה הא דשמואל מליח כרותח הני מילי דאינו נאכל מחמת מלחו אבל האי נאכל. והני מילי חי אבל צלי בעי קליפה. ואי אית ביה פילי כולי אסור ואי מיתבל בתבלין כולי אסור. פעם אחת התיר הרבי ישראל בשר נבילה ושחיטה שנמלחו יחד ואמר דלא חשוב אינו נאכל אלא שמולח הרבה כעין עיבוד כדמוכח פרק כלל גדול [ע"ה ע"ב] דקאמר בעי ליה לאורחא אבל לביתיה איניש לא משוי מיכליה עץ ורש"י פירש דמליחות שאנו עושים לייבש קרי אינו נאכל. ור"ת הקשה מהנהו דאימלחו בגידא דנשיא [לעיל צ"ז ע"ב] ולקמן [ע"ב] רב מרי אימלח ליה בשר שחוטה ונבילה וכי כולם היו לייבש אלא ודאי כל מליחו' שאנו עושין לקדירה קרי אינו נאכל. פעם אחת התיר רבינו אבי"ה בשר שלא נתנקר מן החלב ונמלח ואמר דלעולם נאכל מחמת מלחו ואף בשר יבש רק הערינג"ש שצריך לשהותם במלח. ונהגו כרבינו תם. פעם אחת מלחו בשר הרבה בגיגית והיו עצים בשולי הגיגית וירדו גשמים עד שרבו המים והציר וצפו על חתיכות התחתונות והתיר רבינו יב"ק דציר ומים רבו ובטלו (בה) [כח] הדם וכי תימא דילמא הוי דם הרבה זהו ספיקא דרבנן כי דם שמילחו אינו עובר עליו וספיקא דרבנן לקולא. רבינו אבי"ה פסק דחלב ובשר שנמלחו יחד אינו צריך ששים אך מקום שנגע בחלב יקלוף ואמר דמליחה דמי ללא ניער וכיסה ואינו מוליך הטעם אלא למה שאצלו. ורבי' יצחק הלבן ושאר רבותי' נחלקו עליו והביאו ראי' מהנהו אטמהתא דאימלחו בגידא דנשיא [לעיל צ"ז ע"ב]. הגה, בספר אבי העזרי אמר רבי מותר לבשל בשר בלא מליחה בחמי טבריה דטעמ' מאי אסרו בלא מליחה לקדירה משום דפליט והדר בלע משום דנשאר הדם דכלי אבל חמי טברי' פליט ולא בלע דומיא דצלי הוא. פעם אחת נמלחה כרס בחלבה ואמר הרמז"ל אם יש בכרס ששים כנגד החלב מותרת ואם נגעה אחרת בחלב הכרס ואין בה ששים לבטל החלב אותה חתיכה שבצידה אסורה שאר חתיכות אינם מסייעות לה לבטל דשמא איסור הבלוע אינו נפלט מחתיכה לחתיכה בלא רוטב כדפירש לעיל [ק"ח ע"א]. (ובשערי דורא סימן ל"ח כתב ואני ראיתי רבותי שמבטלין בששים ומהרא"י כתב וזה לשונו וכן קבלתי דנהגינן הכי לאסור במליחה עד ששים וגם לבטל בששי' לא בעי קליפה וכו' והאריך עיין שם). ואם אינו יודע איזו חתיכה נגעה בה ויש שם שתים או שלשה חתיכות דודאי לא נגעו כולן מותרות דבטלה חתיכה שנגעה. והא דאמרי' [לעיל ק' ע"א] חתיכה הראויה להתכבד אינה בטילה הני מילי באסורה מחמת עצמה אבל האסורה מבליעת איסור בטילה חד בתרתי.
ככר שחתך עליה בשר אסור. ורבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר. בספר המצות קטן פירש דמיירי בניצלית כל צורכה, ובאלפס הביא דברי האוסר ואף למאן דאסר (ככר) בשר [ככר] שרי ואף אי פלט האי גיסא ובלע גיסא אחרינא. במסכת כריתות [כ"א ע"ב] דם דגים שכינסו אסור אם אין בו קשקשים. דם אדם שפירש כגון שעל הככר גוררו של בין השיניים מוצצו ואינו חושש. [פסחים ע"ה ע"ב] חם לתוך חם צונן לתוך חם אסור צונן לתוך צונן מדיח חם לתוך צונן קולף. אין מניחין כלי תחת הבשר עד שתעלה תימרתו. לית ליה תקנתא עד דמייתי תרי גללי דמילחא ופירש בהלכות גדולות דאין אנו בקיאין בשיעור המלח הילכך אין להשים כלי תחת תרנגולת או אווזא לקבל השומן אלא אם כן נמלחו יפה ושהו כשיעור והודחו יפה יפה כמשפט.
<h2>דף קיב:</h2>
דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין. יש מפרשים אסורין הדגים ויש מפרשים אסורין שניהם. ודגים רפו קרמיהו ופירש רש"י אבל בשר ובשר מותר וכן פירש בסמוך [קי"ג ע"א] רב ששת מלח גרמא גרמא אלא לא שנא ומותר ופעמים מולחים כמה חתיכות והראשונה גמרה פליטתה ואפי' הכי מותר דדם מישרק שריק ואפילו יש גומות בבשר נראה להתיר עיין בתוספות ובספר התרומה. בשר ששהה במליחתו כשיעור צלייה דהיינו שיעור מליחה ואחרי כן נפלה החתיכה לתוך הציר וחצייה היא בתוך הציר וחציה חוץ לציר, חותכין מה שבציר והשאר מותר. ואם שהה הבשר במלחו כשיעור מליחה על דף או בכלי מנוקב ואחרי כן שמוהו בכלי ונמצא שם ציר מעשה היה בביתו של רש"י והתירו דציר (ו)מוהל בעלמא הוא וגם פסק כח המלח עיין בספר התרומה אך בתוספות פירשו דאין להקל כי נהגו לאסור.
<h2>דף קיג.</h2>
טהור מליח וטמא תפל מותר. טמא מליח וטהור תפל אסור. הכא אינו מחלק בין עילאה לתתאה דחם מחמת המלח ומלח אינו מפליט התפל. ומכאן מוכיחין דדפוסי הכותים אין צריך הגעלה ואף שמולח ישראל גבינותיו אין מליחה לעץ והוי טהור מליח וטמא תפל. ומכל מקום לכתחילה הרחק מן הכיעור ובדיעבד מותר. ורבינו אבי"ה פליג דחשיב דפוס כותים טמא מליח כי כמה פעמים בלע ונמלח טרם נמלחו הגבינות הכשרות ולא מהני כלי מנוקב אלא בדם דמישרק שריק אבל ציר מיסרך כדאמרינן גבי רב מרי אימלח ליה בשר שחוטה בהדי נבילה. ובשר וגבינה לחין שנגעו זה בזה ואחד מהן מלוח התפל אסור והמלוח מותר ואם שניהם מלוחים שניהם אסורין ולא שייך מישרק שריק וכבולעו כך פולטו אלא גבי דם ולא גבי ציר ואם לא נמלחו אלא קצת כעין לצלי אינו חשוב רותח מכל מקום ציר הנוטף ממנו חשוב רותח ואם נתייבשו ונמלחו ונגעו זה בזה כשרין ואפילו הודחו שנעשו לחין אינם אוסרים זה את זה ואינו קרוי רותח אלא כשהוא לח מחמת המלח. אבל הכא הליחלוחית מחמת [ש]הודחה והיא מסירה הרתיחה. הגה, סמ"ק ובמעשה האור מחלקינן בין עילאה לתתאה והלכה כשמואל דאמר תתאה גבר אפי' תתאה חם היתר ועילא' צונן איסור אסור כל ההיתר אבל תתאה צונן ועילאה אסור מותר רק כדי קליפה.
אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מלחו יפה יפה. אמר רבינו תם דצריך למולחו עד שיהא אינו נאכל מחמת מלחו והכי אמרינן פרק הקומץ רבה [כ"א ע"א] וכל קרבנך במלח תמלח יכול תבוננו. ואמר רב אשי מאי תבוננו ליתן בו טעם כבינה המיישרת האדם תלמוד לומר תמלח הרבה. כיצד יעשה מביא את האבר ונותן עליו את המלח והפכו וחוזר ומולחו. אמר רבא וכן לקדירה. ויש ספרים דגרסי וכן לצלי ואומר ר"י דשיבוש הוא דלצלי אין צריך מליחה. ומדיחו יפה יפה. משמע דצריך הדחה שני פעמים מלבד הדחה ראשונה להעביר המלח. מעשה שנמלחה תרנגולת מבחוץ ולא מבפנים, ואסר רבי' יב"ק כל מה שנתבשל עמה מהא דאמרינן פרק הקומץ [שם] והופכו. ויש מקשי חתיכ' עבה אמאי לא תצטרך מליחה בנתיים ויש לחלק בין דבר חלול דדמי לחתיכה אחרת. הא דחלליה בי טבח ואם חזר וחתכו בעל הבית לחתיכות קטנות צרי' להדיחו פעם אחרת כי היכי דאמר אגב דוחק' דסכינא בלעה הכי נמי דוחקא דסכינ' מפלטא, חתיכה של בשר שנמלחה ולא הודחה תחילה (שהדם) [מהדם] אשר עליו המלח מבליעו. ומהר"ם התירו בדיעבד מטעם מישרק שריק. מלח במילחא גיללניתא מנפץ לה. אבל מלח שלנו נמס ואין צריך ניפוץ. ובשר יבש שלא הודח מן המלח ונתבשל התיר רבינו אב"ן והאריך בראיות ואפילו בשר לח מתירין בששים מן המלח ואף על גב דמלחא ותבלין דלטעמא עבידא לא בטלה הני מילי באסורין מחמת עצמן אבל מלח האסור מחמת דם לא יאסור יותר מן הדם. ובספר מיימוני (פירש) [פסק] דאין מולחין אלא במלח עבה מדאמר מילחא גללניתא. (ובהגהות ובשערי דורא שער ז' דף ח' מביא דברי הראב"ד דבכל מלח מותר כו' ומאריך לפרש דברי רב דימי דמלח במלחא גללניתא ומהרא"י כתב וזה לשונו ולרש"י מולחין בכל מלח אלא שהגסה צריך ניפוץ הכי נהגו ומפרש הטעם שהדקה ניתכת מעצמה). בשר שנמלח וקודם הדחה נתנוהו בכלי שני והיד סולדת לא ידענא מאי אידון ביה משום דאמר' בירו' [שבת פ"ג ה"ה] כלי חרס בולע ועירוי ככלי שני. מצאתי בשם (רבינו משה) [ר"מ] ז"ל. עיין פרק בתרא דמסכת ע"ז [ע"ד ע"ב] ופרק כירה [מ"ב ע"א]. בספר רוקח צריך ליזהר שלא יתן אדם בשר הרבה בכלי שיש בו מעט מים או יתפוש הבשר בידו וידיחנה טרם יתננו בכלי כי ציר הנדבק בבשר הוי כרותח. ואם גוי או שפחה הדיחו בשר ושמוהו בקדירה ואין ידוע אם הדיחו כדין. אם הם יודעים דיני הדחה והם בבית ישראל בספר התרומ' התיר בדיעבד. ובשר ששהה שלשה ימים בלא מליחה מעת לעת כתבו הגאונים הדם נצמת בתוכו ולא יצא עוד על ידי מליחה. והרמז"ל התיר לצלותו כיון דצלי אין צריך מליחה ואם הודח תוך שלשה ימים המים מרככין אותו והתירו למולחו ולבשלו אפילו אחר שלשה ימים (פירוש מיום השחיטה).
אין מחזיקין דם בבני מיעיים כגון הדורא דכנתא מעיא וכרכשא אבל כנתא גופא לא משום שריקי סומקי דאית ביה. ורב יהודאי גאון כתב אפילו חתכיה ומלחיה אסור עד יסירם ולא דמי לביעי ומזרקי דאינהו דקיקי. ואף שאין מחזיקין דם בבני מיעיים מותר למולחן (בשאר) [עם השאר] בשר דדווקא דגים דרפו קרמייהו אסורים כך פירשו התוספות ורבינו יואל הלוי חולק ואוסר. ואם לא מלחם ובישלם מותרים וכל המתבשל עמהם. אמנם לכתחילה אין לעשו' כן דאין אנו יודעי' אורך הטבחיא. וכרס וקיבה ולב וריאה אינם בכלל בני מיעים ומחזיק' בהם דם. ואם שפך דם על חתיכה מלוחה או בשעת צלייה אין להתיר מטעם מישרק שריק כן פסקו התו'. אין מניחין בשר אלא בכלי מנוקב הוא הדין על גבי דף ושולחן שאין בו לבזבזין ואם מלח בכלי שאינו מנוקב אפילו נאכלין מחמת מלח ואפילו לא שהה כי אם מעט בכלי אסור. רב ששת מלח גרמא גרמא ופריך חד נמי דילמא פליט האי גיסא ובלע האי גיסא. יש פוסקים הא דשרי בשר לצלי בלא מליח' הני מילי חתיכת בשר אבל תרנגולת ועופות שהן חלולין פולטין על ידי צלייה מדופן לדופן הוי כדם האיברים שפי' ולא שרינן ליה בלא מליחה. והרמז"ל התירו ונראה להרב רבי מרדכי טעמא מדאמר הכא לא שנא ומותר אפילו כמה חתיכות ופולט ע"י מליחה בין דם עצמ' בין דם שקיבלה מחתיכות אחרות כל שכן על ידי צלייה שתפלוט. אבל תרנגולת שממלאין אותה פשיטא דצריכה שהייה במלח ואם מלחו בשר והניחוהו על בשר שלא נמלח ימלח בשר שלא נמלח ומותר. כי יפלוט הכל כדפירש בספר התרומה. ואם היה המעשה בכלי שאינו מנוקב נאסר גם הבשר שלא נמלח כדפירש בספר החכמה. שיעור שהיית בשר במלח פי' בספר מיימוני כדי מהלך מיל (והוא שלישית השעה פחות מחלק ל' משעה) ובהלכות גדולות פירש כשיעור צלייתו.
השובר מפרקתה של בהמה. לעיל [ל"ג ע"א] פירשתי. בשר בהמה טהור' בחלב בהמה טהורה אסור לבשל אסורה בהנאה, רבי עקיבא אומר חיה ועוף אינם מן התורה.
<h2>דף קיד.</h2>
המבשל במי חלב פטור. פירשו בתוספות אבל איסורא איכא כדאמרינן [לעיל קי"א ע"ב] אסור לאכול בכותח. ורא"ם כתב דמי חלב אחר שנעשה הציצרו"ן אם לא הניחו דבר מן הציצרו"ן אסורין מי חלב משום דבר הבא מן החי כדאמרינן במסכת בכורות [ו' ע"ב] דחלב הוי אסור אי לאו דשרייה קרא ואין לך בו אלא חידושו.
<h2>דף קיד:</h2>
להקדים נתינה דגר למכירה דכותי. דווקא נבילה בארץ ישראל דאין שם כותים ואין שויא לכלום לימכר. אבל אדם שיש לו דבר לימכר יכול למוכר' לכותי אם אין לו קונים בישראל כדי דמיה לכותי. דברים ככתבן. אסור ליתן מתנת חנם לכותי ולשכינו מותר או במכירו.
<h2>דף קטז.</h2>
קיבת נכרי ושל נבילה אסורה. המעמיד בעור הקיבה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה. טריפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס בתוכה אטו קיבת נכרי לאו נבילה היא. אמר שמואל חדא קתני קיבת שחיט' נכרי נבילה כתירוץ שמואל קיימא לן ולא חיישינן בלוקח גדי מן הכותי שמא ינק מן הטריפה. אך קיבתו מותרת תוספות וספר התרומה. והילכתא אין מעמידין בעו' הקיבה. אבל מעמידין בקיבת נבילה ובקיבת שחיט' נכרי. ובכשירה שינקה מטריפה וכל שכן מקיבת טריפ' שינקה מכשירה מאי טעמא פירשא הוא. פירש רבינו תם דהכא איירי בקרוש שבקיבה אבל מתני' איירי בלח ואם מלחו הקיבה בעורה אסורה ואם שרו במים הקיבה ושרה יום ולילה הוי כבוש כדפירש לעיל [קי"א ע"ב] ואסור. בספר התרומה חכם הבא להתיר יזהר בשלשה דברים אם מכח ששים בא להתיר יזהר שלא נשפך מים בקדירה משעה שנפל בו האיסור ואם בא להתיר משום שאינו בן יומו אם כלי איסור הוא יזהר שלא הוחמו בו מים תוך מעת לעת שנתבשל בו האיסור דאי הוחמו בו מים המים הוו חתיכה דאיסורה והוו נבילה וצריך מעת לעת מעת שהוחמו המים אבל בשר וחלב אין המים עושין אותו בן יומו. ואם בא להתיר מכח ספק ספיקא יזהר שלא יהא ספק ראשון שנתערב בריה או חתיכה ראוייה להתכבד או דבר שבמניין.
<h2>דף קיט:</h2>
כל נקב שהדיו עוברת עליו אינו נקב. ונפקא מינה לעניין מזוזות ותפילין וספר תורה.
<h2>דף קכב:</h2>
ד' מילין לגבל. והוא הדין אדם הנזהר מפת כותים והוא בדרך אם יש פת ישראל עד ד' מילין ימתין. ולתפילה. אם יש עשרה עד ד' מילין ימתין. וכל שכן שלא ישכים אדם לילך מן העיר שמתפללין (ב)שם בעשרה אם יוכל לבא אל מחוז חפצ(י)ו בעוד היום ושלא יצטרך לילך יחידי אחר התפי'. ולנטילה ימתין לאכול עד ד' מילין והני מילי לפניו אבל לאחריו מיל אינו חוזר פחות ממיל חוזר.
<h2>דף קכז.</h2>
עופות הגדלין באילן יש גדולים המתירין אותם בלא שחיטה דאינם פרים ורבים. ורבינו אבי"ה אמר משם אביו דטעונין שחיטה כדמוכח הכא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה דהוי בכלל שרץ ואף כי אינו פרה ורבה. (וכתב המרדכי דף תש"י עמוד א' וכן כתב ר"י ששמע מאביו שרבי' תם הצריכם שחיטה). ובסה"ק אס' אותו באכילה משום שרץ העוף.
<h2>דף קכח.</h2>
אוחז בקטן וגדול עולה עמו. מכאן הוכיח הרמז"ל אם חתך בשבת המוציא קודם ברכה בעומק לחם שאם יאחוז בקטן ואין גדול עולה עמו לא הוה שלם ולא הוי לחם משנה.
<h2>דף קל:</h2>
הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ולא במוקדשין. אמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה. או שאכלו פטור. אבל אם לא אכלו והם בעין בית דין מחייבין אותו.
בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום והוצרך ליקח מעשר יקח וכשיחזור לביתו ישלם. (עיין פרק ה' דפיאה [מ"ד] סימן ג' שמביא חכמים לבד דסבירי פטור מלשלם כי זה רק דעת רבי אליעזר. ובמרדכי בבבא בתרא בהגהות דף רנ"ט ע"ד מביא אור זרוע (קטן) [קצר] שפוסק כחכמים). מעשר עני וכל שיש בו טובת הנאה לבעלים. אם לקחו עניים מ[ו]ציא(ו) מידם.
<h2>דף קלב.</h2>
הילכתא כוותיה דרב מספקא ליה אי לוי איקרי עם או לא. והילכתא כוותיה דעולא דיהיב מתנתא לכהנת. והילכתא כוותיה דרב אדא בר אהבה דאמר לויה שילדה מישראל בנה פטור מה' סלעים וכל שכן כהנת. רב כהנא אכיל בשביל אשתו. וששאלתם למה לא נהגו ליתן מתנות כהונה בתשובת רש"י כתוב דנהגו כרבי אלעאי בראשית הגז [להלן קל"ו ע"ב] ואף כי שנינו בין בפני הבית בין שלא בפני הבית וכולהו חד טעמא נינהו. ורב האיי גאון כתב כל מי שאינו נותנם בר נידוי הוא.
<h2>דף קלב:</h2>
אמר רב חסדא האי כהנא טבחא דלא יהיב מתנתא להוי בשמתא. ואותם שקונים בשר מטבחי כותים ואין הבשר של ישראל אם לא ימצא כשר פטורין מן המתנות דבשעת הזביחה לא הוי של ישראל. והרמז"ל אמר דנוהגין בזמן הזה וכן המיימוני והאלפסי. ושותף עם הכותי בראש פטור מן הלחיים. ביד פטור מן הזרוע. בבני מעיים פטור מן הקיבה. [ע"א] בכור שנתערב במאה אם מאה שוחטין כולן פטורין. ואם אחד שחט את כולן פטור מאחד וחייב בשאר כולן. ומקשה ויבא עליו כהן משני צדדין אי בכור הוא הב לי כוליה ואי לאו הב לי מתנות. [ע"ב] ומשני בבא ליד כהן ומכרו לישראל במומו. השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות ואם אמר לו מכור לי בני מעיה של פרה זו והיו בהם מתנות נותנין לכהן ואין מנכה לו מן הדמים. ואם לקחו במשקל. מנכה לו מן הדמים. וליתני כהן ונכרי פטור הא קמשמע לן הדין עם הטבח. דרש רבא מאת זובחי ואפילו כהן טבח שתים ושלש שבתות פטור מכאן ואילך חייב. והני מילי דלא קבע מסחתא אבל קבע מסחתא מיד חייב. מתנות כהונה אין בהם קדושה ואין בהם משום טבלים ואי לא יהיב ליה בישרא שרי. מתנות כהונה אין נאכלין אלא צלי ובחרדל למשחה כתיב [במדבר י"ח].
<h2>דף קלג.</h2>
כיון דשמענא להא דתניא והצנועין מושכין ידיהם מישקל נמי לא שקילנא בר ממעלי יומא דכיפורי לאחזוקי נפשאי בכהנא. [ק"ל ע"ב] מחזיק בתורת ה' יש לו מנות. אין נותנין מתנות כהונה כגון פדיון הבן וכולן לכהן עם הארץ אך למחזיק תורת השם. ונתן ולא שיטול בזרוע. לכן כהנים החוטפין בכורות לא יפה עושים ואף שחטפו התינוקות יכול האב ליתן הפדיון לכהן אחר.
<h2>דף קלד:</h2>
איזהו זרוע מן הפרק של הארכובה עד כף של יד וכן לנזיר וכנגדו ברגל שוק. רבי יהודה אומר שוק מן הפרק של הארכובה עד סובך של רגל לחי מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגר' (פירש שפוי כובע) זרוע ימין הלחיים להביא צמר בראשי כבשים ובזקן תיישים. הקיבה חלב שעל הקיבה כהנים נהגו בו עין יפה ונתנוהו לבעלים.
<h2>דף קלה.</h2>
ראשית הגז נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבי' ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין. חומר בזרוע ולחיים וקיבה שהן נוהגין בבקר ובצאן במרובה ובמועט. וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים ובמרובה. [קל"ו ע"ב] אמר רב נחמן האידנא נהוג עלמא כתלתא סבי, כרבי אלעאי בראשית הגז דאמר אינו נוהג אלא בארץ. כרבי יהודה בן בתירא דאמר אין דברי תורה מקבלין טומאה ואינו צריך טבילה, כרבי יאשיה בכלאים עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד. [קל"ז ע"ב] ראשית הגז בששים. לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור. [קל"ה ע"ב] בית שישראל וכותי דרין בו פטור מן המזוזה.
<h2>דף קלח:</h2>
שילוח הקן נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבי' ושלא בפני הבית בחולין ולא במוקדשין חומר בכיסוי שנוהג בחיה ועוף מזומן ואינו מזומן. ושילוח הקן אינו נוהג [אלא בעוף ואינו נוהג] אלא באינו מזומן. [קל"ט ע"ב] ת"ר ציפור טהורה ולא [טמאה] יוני שובך ועליה וציפורים שקיננו בטפיחין בבורות שיחין ומערות ואווזין ותרנגולין שקיננו בפרדס חייב לשלח. קיננו תוך הבית ויוני הדרסיאות פטור מלשלח. אמר רב יהודה מצא קן בים חייב לשלח שנא' [ישעיה מ"ג] הנותן בים דרך. עוף טמא פטור מלשלח. טמא רובץ על ביצי טהור וטהור רובץ על ביצי טמא פטור, קורא זכר רבי אליעזר מחייב וחכמים פוטרין אבל זכר בעלמ' ד"ה פטור.
<h2>דף קלט.</h2>
שמרדו פקע קדושתייהו. פירשו בתוספות שמעינן מהכא, אווזין ותרנגולין של ישראל שמרדו והלכו הוו הפקר. וכל הקודם זכה.
<h2>דף קמ:</h2>
היתה מעופפת בזמן שכנפיה נוגעות בקן חייב אין שם אלא אפרוח אחד או ביצ' אחת חייב, היו שם אפרוחין מפריחין או ביצה מוזרת פטור.
<h2>דף קמא.</h2>
שלחה וחזר' אפילו ד' וה' פעמים חייב לשלח. אמר הריני משלח את הבנים ואטול את האם לא אמר כלום. נטל את הבנים והחזירם לקן וחזרה האם עליהן פטור מלשלח.
<h2>דף קמא:</h2>
עד כמה משלח עד שתצא מתחת ידו. במה משלחה רב הונא אמר ברגלה רב יהודה אמר בגפה. והילכתא כרב יהוד'. ההוא דגזינהו לגפי שלחה הדר תפסה נגדיה רב יהודה אמר ליה זיל רבי גדפה ושלחה. כמאן אי כרבי יודה לוקה ואינו משלח ואי כרבנן משלח ואינו לוקה. לעולם כרבנן ומכת מרדות מדרבנן.
<h2>דף קמב.</h2>
לעולם לא יטול אדם אם על בנים ואפילו לטהרת המצורע ומה מצוה קלה אמרה תורה [דברים כ"ב] והארכת ימים קל וחומר למצוה חמורה. ונזכה לאורה (בדירה) [ברורה].
